.לפני שאנו מבינים את המילים, אנו רואים. הראייה היא אחד מחמשת החושים שלנו והיא תורמת המון להבנתנו של העולם שסביבנו
.יתרה מכך, תמונות וצילומים משפיעים על תחושתנו ועל האופן שבו אנו מתייחסים לעצמנו ולאחרים
פוטותרפיה הינה שיטה טיפולית מעולם הפסיכותרפיה שבה משתמשים בצילומים ככלי טיפולי, עושים בהם שימוש כגורם מקשר בין תת המודע של המטופל לבין קושי רגשי הנחווה על ידיו
.במהלך הטיפול, המטופל והמטפל עובדים ביחד כדי להבין ולעבד רגשות, חוויות ואירועים מהחיים
.השימוש בתמונות מאפשר ליצור קשר לא מילולי שיעזור למטופל לבטא את רגשותיו בצורה יותר ברורה וחדה
בעזרת התמונות, אנו יכולים לראות דברים שלא תמיד מובנים לנו במילים. לדוגמה, נסיבות מיוחדות, רגשות עמוקים, או זיכרונות מסוימים עשויים להתגלות בתמונה
.העבודה עם תמונות מאפשרת למטופל לחשוף את עצמו לרגשות ולחוויות שאולי היו נעלמים לו עד כה
פוטותרפיה יכולה להיות תהליך חופשי ובלתי צפוי. היא מאפשרת למטופל להיות אינטואיטיבי וישיר יותר מבחינה רגשית, ומסייעת בפתיחה לאזורים שעשויים להיות סגורים בשיחה רגילה
בעזרת התמונות, אנו יכולים להבין את עצמנו ואת חוויותינו באופן בהיר יותר, מכיוון שהן מאפשרות לנו להתמקד ברגשות, ברגעים ובנושאים שאולי פחות חשופים עבורנו ביום יום
כמו באמנות, בפוטותרפיה אנו יכולים לגלות דברים חדשים על עצמנו ולהבין את חוויותינו בצורה מעמיקה יותר, מאחר והפוטותרפיה מהווה כלי יעיל בעבודה עם רגשות ובהתמודדות עם אתגרים אישיים
אם אתם מעוניינים להיכנס לעולם המרתק של הפוטותרפיה וללמוד עוד, אני מזמינה אתכם להשאיר פרטיכם כאן בתגובות ואשמח לחזור אליכם עם מידע נוסף
רונית
בהכנות לראש השנה אני מוצאת תיקיה גדולה עם מאות נגטיבים שצילמתי במהלך לימודיי בויצו בסוף שנות ה80.
אני רוכשת סורק ועוברת פריים פריים , מודה לאל על ההזדמנות שנתתי לעצמי לעבור במנהרת הזמן הזו. הפריימים חזקים, מגלים
צעירה נועזת, חדורת מוטיבציה, נטולת פחד שרוצה להשמיע את קולה כמו שהוא, הכי קרוב לאמת שלה.
מה שמדהים אותי זה לראות איך בתוך כל אותם עשרות השנים שאני יוצרת, השתנו המון דברים בחיי, למדתי תחומי דעת ותוכן שונים ואף עסקתי בחלק מהם. הצילום שלי קיבל דגשים ופנים שונות , אך עם הכל, עוברת כמו חוט שני היכולת האמפטית והרצון לראות את האחר באינטימיות,ללא שיפוטיות. אני מבינה שזוהי טביעת האצבע שלי בצילום. אני יודעת זאת אך העדות לאורך עשרות שנים באמת מרגשת.
בתצלום,תמונה שצילמתי אז במסגרת עבודה אישית בנושא אלימות נגד נשים, לא בטוחה שהיה לי את האומץ היום לצלם כזו תמונה.
.לימים התמונה הזו תחזור לחיי
נבחרתי והצגתי אותה בשבוע האלימות נגד נשים בביתו של הנשיא הרצוג.
מיתוג ויזואלי יוצר את ההכרות הראשונית של הלקוח איתך.
זה כמו החיוך הראשון של: "נעים להכיר".
עכשיו, אחרי שהכרנו, קל יותר לעשות עסקים ביחד, נראה שאפשר לסמוך עליך ונוכל לעבוד בשיתוף פעולה.
רוצה לבדוק עד כמה אני צודקת?
נהמר על 20 ₪? אולי 50 ₪?
בבקשה!
נא להיזכר איזו תמונה של גבר נמצא כעת בארנקך!
מה? איך? איפה?
ממש כך! נא לשלוף את הארנק ולחפש!
מצאת? מי?
משה שרת? שאול טשרניחובסקי? כרגע יש לי רק 70 ₪ באמתחתי אז נסתפק בהם...
הסיבה שבגללה לא זכרנו את נוכחותם על שטרות הכסף שלנו,
היא הסיבה שבגללה עלינו ללכת לעדכן את המיתוג הוויזואלי שלנו מדי פעם.
העסק שלנו הוא דינמי, התמונות שלנו לא יכולות להתאבק על המדף. עונות מתחלפות ואופנות משתנות, מומלץ לצלם ולשדרג את 'אותה גברת בשינוי אדרת'. תמונה מעודכנת היא תמונה שבה הביגוד תואם למזג האויר בחוץ: חורף, קיץ וגם אביב או סתיו. העניבה או התסרוקת ממשיכות לשדר את אותה אמירה שתואמת למציאות העכשווית.
אם נוספו אנשים לצוות, גם הם מצטרפים בחיוך לתמונה החדשה, ואם השתנו או נוספו ערכים או אולי התרחבו שרותי המשרד?
ברור שמשתדרגים!
נסעתי עם ביתי החיילת לסופרמרקט כדי לקנות דברים שהיא צריכה לצבא. על הדרך מילאתי עגלה... כשהגענו לקופה ותורינו הגיע היא שלחה בי מבט ושאלה אם זה בסדר שניתן לזוג זקנים שעומדים בתור ליידנו את התור שלנו. כמובן שמיד הסככמתי. הרגשתי שזכיתי בשיעור לנדיבות של הלב, מקום שאני רוצה להרחיב בו. ביתי עזרה לי לראות מה שאני לא רואה. העניין הוא, שלא היה שום עומס, הם עוד דקה היו מקבלים את תורם, אך היא הצליחה לעשות חסד במקום שהוא לא ברור כלל. לתת גם כשלא ממש צריכים, לתת כדי לתת. כשהם העמיסו את המסוע היא נתנה יד בפירוק העגלה שלהם. הרגשתי קטנה ומרוכזת בעצמי ושיש לי עוד כל כך הרבה ללמוד ממנה.
התמונה צולמה ברג'אסטן לפני 5 שנים.
בתוך הכאוס, התנועה לכל כיוון, יש סדר פשוט שבא לידי ביטוי בצבעוניות של הגברים, באחידות התנועה וכיוון המבט. הם ממגנטים את מבטי
כך גם הסדר הברור לביתי ביחס של כבוד לאחר, בכיבוד אנשים מבוגרים ממנה, יוצר שקט שמביא זרימה של אהבה.
.
כשהייתי בת 12 ביקשתי מצלמה מתנה לבת מצווה, אולימפוס פן. זו הייתה המצלמה הראשונה שלי, איתה צילמתי את בר המצווה של אח שלי.
כבר אז הבנתי את הכח האדיר שיש בצילום הכל היה מסתורי יותר ודרש סבלנות ותקווה.
עד שהפילם יגיע מפיתוח...
עד שיהיו מוכנות התמונות...
קרה פעם אחת שביקשתי מאחד הטייסים להכניס את הפילם למצלמה, בכל זאת צילום עם מפקד חיל האוויר לא מזדמן כל יום. כל הפילם נשרף, סרט שקוף בגוון חום בהיר. לימים אותו טייס יטיס אותי באף 16 באישור מפקד חיל האוויר ואז ייולדו חלק מהתמונות היפות והמיוחדות בחיי. הרגעים בהם אני הצלמת רואה את עצמי בתמונות הם סיפור בפני עצמו, צלמת אגף צילום דאז השקיעה במיוחד. הייתה לנו אחווה מיוחדת, 36 תמונות מדהימות שמראות את הכישרון האדיר שלה ואת האהבה, לא מובן מאליו.
לרוב באירועים משפחתיים אני זו שצילמתי ולכן פחות הייתי מצולמת לכל אורך השנים עד היום צילמתי. ככלי עבודה בעיצוב ואדריכלות וגם כאומנות, אחרי האולימפוס עברתי לניקון FM2. לכבוד לימודי - עיצוב תעשייתי בירושלים סיפור אהבה, ירושלים עיר הולדתי. תמיד הרגשתי שהצילום מבטא הכי טוב את האמירה שלי, עד שהכרתי את רונית בסדנת הדפס בחיפה.. כבר אז היה לנו חיבור, משהו שאי אפשר להסביר במילים. כשהציעה לי להשתתף בסדנת הצילום זה היה המשך טבעי לחיבור שנוצר, לא דמיינתי לעצמי את העוצמות שאני עתידה לגלות בכח הקבוצה. שיחזור חוויית החדווה שביצירה, ההכוונה להתבוננות מעמיקה, קודם כל פנימה רק אחר כך החוצה. המצלמות של היום הן מחשבים לכל דבר וצריך ללמוד את המצלמה, התוצאה מתקבלת מיד בכל לחיצת כפתור וניתן לתקן מיד. המציאות הזו דורשת הקשבה עמוקה יותר ולימוד, הכי קל לשים על אוטומט ולצלם וזה מה שנהגתי לעשות עד שהגעתי לקורס. גיליתי שאני מפחדת... הצטיידתי באחת המצלמות הטובות ניקון D750 אבל אני מפחדת להשתמש בה, לבטא את עצמי... את מי שהייתי קודם בגרסה הידנית.
הדבר הראשון שהלימוד איתך, רונית, החזיר לי, הוא הביטחון לטעות ולתקן לשאול שאלות ולקבל מענה מאשת מקצוע שהיא קודם כל נשמה גבוהה עם לב ענק. שהתשובה באה עם הדרכה רוחנית ואז המידע מקודד במקום שונה מאשר ידע במקום רגשי נפשי. בסדנה הכרתי עוד צלמות נפלאות, נשים שבחרו להתבונן קודם כל בעצמן בתהליך הלמידה ויחד זכינו לעבור חוויה עוצמתית מאין כמותה של גילוי עצמי וביטוי עצמי תוך שיפור מיומנויות הצילום שלנו והרבה מאוד אהבה.
אור הוא המרכיב העיקרי בצילום, גם בסדנה היה האור המרכיב העיקרי בהתקשרות שלנו - אור של חמלה, אור של שלווה, אור של התבוננות, אור של נתינה וערך עצמי, אור של צמיחה וגדילה, אור של אהבת חינם.. איזה צליל יש לאור? אני למדתי להתבונן בשתיקה, החלק השקט שבתמונה. החלק שבו אני נמצאת העקבות שלי, החותם שלי, בלי מילים. גיליתי כל כך הרבה דברים חדשים על המצלמה שלי כאלה שפחדתי להשתמש בהם, פחדתי לטעות וגם על עצמי בעיקר כמה אני אוהבת לצלם ולאהוב דרך צילום כשאני אוהבת מישהו או משהו אני מצלמת אותו, להאיר לו את היופי הפנימי שבו. זו הייתה אחת התובנות שלי, רונית עוטפת אותנו בהמון אהבה כי הגילויים בתהליך הלמידה מצריכים אומץ לרצות לראות ולרצות לתקן או רק להתבונן. לדעת שלא נדע את הכל מיד ושפריים טוב הוא לא רק קומפוזיציה אלא אמת פנימית. ההסכמה שלנו להכיר בנקודת המבט שלנו כסובייקט, לתת מקום לכאב, לחוסר השלמות, לחוסר הוודאות ולדעת לקבל את כל האהבה הזו את החיבוק, את ההשקעה העצומה שלך רונית בכל פרט ופרט. במיוחד בשבילי. בשבילינו. להנות שוב מהפתעה כמו ילדה קטנה. להבריא, להתרפא, לתקן ולהמשיך הלאה עם כל הפגמים. ולהנות מהלא מושלם. לא ניתן לתאר במילים את עוצמת החוויה שלי בסדנה, תדמיינו לעצמיכן שהנסיך הקטן שב. תודה רונית, על הזכות העצומה לעבור חוויה כזו איתך ועם הנשים המופלאות והמוכשרות להפליא שהכרתי בסדנה ושעשו אותה למרחב ביטוי בטוח ואוהב עבורי ועבור הקבוצה, ולאבן דרך להתפתחות אישית וקבוצתית. כבר מתגעגעת למפגש הבא. אוהבת אותך,
ענבל.
שלום לך, רונית אהובה.
שמחה לכתוב לך בכמה מילים את ההתרשמות שלי מהמפגש ביננו.
אתחיל, שהקדם-מפגש, השיחה שהתנהלה ביננו ותכתובת המילים, כבר סיפרו לי שאני עומדת לפגוש אישה מאד רגישה, חכמה ומיטיבה לראות, ולאו דווקא דרך המצלמה.
לגמרי לא טעיתי...
ההיכרות אתך, עם עולמך, עם האישיות שלך, עם הדרך שבה את חושבת ומתבוננת - הוסיפה לפגישה את הרובד הנוסף, שבלעדיו הכל שטחי וחיצוני.
לפני שהתחלנו בצילום, שוחחנו, שיחה עמוקה ופתוחה, כזו שאיפשרה לי להביא את עצמי, להתבטא, וגם לזכות להדהוד מצידך.
הרגשתי שאת מביטה בי בעין אוהבת, עין מבינה ומקבלת ולמרות העולמות השונים מהם אנחנו באות – מצאנו מכנים משותפים כה רבים עד שהעולמות שלנו השיקו זה לזה.
המפגש עם המצלמה מביך. תמיד מביך.
הדרך בה את מצלמת, מביטה בעצמך בתוצאה, מתפעלת, מאפשרת לי לראות אחרי כל כמה תמונות, מתקדמת הלאה פתחה את הלב ואיפשרה למחסומים לנשור לאט לאט...
זה היה תהליך מיוחד ועוצמתי שעברנו אותו יחד, ואפילו המצלמה לא היוותה חיץ...
כשראית שמשהו בי רוצה לצאת, ועוד לא יצא הצעת לצאת החוצה. לאויר החופשי, למרחב הפתוח.
אכן התחולל בי שינוי, ומצאתי את עצמי מבטאת חלקים בתוכי, שאין להם כמעט ביטוי ביום-יום שלי.
החלקים הללו, שהופיעו פתאום הוסיפו גם לתמונות מראה אחר, הבעות אחרות, מבטים אחרים.
מתמונה לתמונה מצאתי שאני נהנית מן התהליך ומתרגשת מן התמונות למרות שבאופן הרגיל אני מתקשה למצוא את עצמי בצילומים שלי.
הפעם הרגשתי שהתמונות מבטאות את אישיותי, ועל כן אני יכולה למצוא אליהן חיבור עמוק.
כשחזרנו שוב לסטודיו, יכולתי להיות אני ברובד עמוק אף יותר.
עכשו הסביבה היתה מוכרת והחלק הפנימי שבי מצא לו ביטוי.
הצילום בחלק השלישי הזה – היה עליית מדרגה נוספת, שכן גיליתי בעצמי הנשקפת בתוך הצילומים רבדים חדשים, עומקים נוספים, גילוי לב מחודש.
לאורך כל התהליך היה הליווי שלך, נעים ולבבי מצד אחד מקצועי ואמין מן הצד השני – הסביבה שאיפשרה את המפגש המיוחד הזה ביני לביני, ביני לעצמי, ביני לעולם, ביני אלייך.
בלעדייך שום דבר מזה לא היה קורה.
היתה זו תשומת לב מודגשת, ועם זאת – נוגעת בלב, מרגישה, מרטיטה.
יצאתי כמו אחרי מסע מקודש, מחוברת יותר לעצמי, מחבבת יותר את המראה שלי, שלמה יותר.
חושבת שמפגש כזה הוא מתנה ענקית, שכל אישה ראויה לה לפחות פעם אחת בכל תקופת חיים.
בעיני, העשייה שלך היא שליחות מדהימה, ויש בה את כל המרכיבים של עונג, קשר, חיבור, צמיחה והתפתחות.
מוקירה אותך מאד, ומכירה לך תודה גדולה...
חסיה ברטלר
התחדשתי לי עם תחילת הקיץ ועברתי לסטודיו חדש. ולמה אני מספרת לך זאת? אני מאמינה באנרגיה. כמו שקרן אור היא אנרגיה שעוברת באמצעות גלי אור, גם ההוויה, הBEING, מביאה איתה תדר משלה. משהו אחר קורה עכשיו במפגשים אצלי.
הנשים שמגיעות כבר הרבה פחות מצטדקות. הן לא צריכות תירוצים כדי להגיע לצילומים, כדי לשים על עצמן את הפוקוס, תרתי משמע.
הן מגיעות ופשוט רוצות להתנסות ולחגוג את עצמן.
נכון, יש קומפלקסים, יש המון שדונים קטנים שרצים בראש עם כל הקולות המסרסים, אך הן נשים בוגרות ויודעות להניח את המציאות בפרספקטיבה מיטיבה, מלטפות את השדונים ומגיעות לפרגן לעצמן.
הסיפורים האישיים שאני נחשפת אליהם מעצימים את ההבנה, העמוקה גם ככה, שזהו בדיוק הדבר הכי מדהים שאני יכולה לעשות. לקחת את כל העשייה הענקית של חיי, מתחומי דעת שונים, וליצוק אותם דרך העדשה לדימוי מרפא, דימוי שיוצר שיח חדש ומיטיב בין האישה לבין עצמה. המטרה היא, לזקק את העוצמות המופלאות שעולות מסיפור חייה ולתת להן שפה ויזואלית שתשנה את הפרשנות שלה על עצמה.
לפני מספר שבועות פגשתי אישה בת 68 מירושלים (אין קשר לדמות בתמונה), שנוכחה לגלות שאין לה תיעוד באלבום התמונות המשפחתי (זה קורה המון!). הדימוי הקשה והמקטין - 'לא פוטוגנית', היה לה לרועץ כל חייה. היא התקשתה לעכל את זה שלנכדיה וילדיה לא תהיה תמונה מפרגנת ואוהבת של סבתם. בשיח הפנימי עם עצמה היא החליטה שהיא לא מוותרת ושמגיע לה להיות מיוצגת כראוי במרחב המשפחתי.
היא פגשה אותי בפייסבוק ובשיחת הטלפון לא היססה והזמינה מפגש צילומי.
התרגשתי מהמפגש אתה. (אני מתרגשת לקראת כל מפגש, אבוי לי אם לא!)
פגשתי אישה שחיה במקומות שונים בארץ ובעולם, עבדה כל חייה ותמיד תרמה בעשיה למען הקהילה כמובילה לשינויים חברתיים.
האם אתם מבינים כמה עוצמה יש בסיפור הפשוט הזה? האם אתם רואים את החוזקות המרגשות שלה?
האם צריך להיות חזק במעברים בין בתים ומדינות כל מספר שנים?
האם צריך לדעת לנהל משפחה עם ילדים בתוך השינויים הללו? לדאוג שלכל אחד מהם יהיה את המקום שלו במקום החדש.
לדאוג לעצמה בתוך החברה החדשה, למצוא עבודה, להרגיש משמעותית?
להיות רעיה, חברה ובת זוג לאיש שגם הוא צריך כל פעם מחדש למצוא את מקומו?
כמה אנרגיה ויכולת פנומנלית צריך בשביל לייצר את הגמישות הזו?
בנוסף לכל, תמיד דאגה להתנדב ולתרום.
אז אתם מבינים איזו זכות לפגוש אישה שכזו?
אין לה סיפור חיים דרמטי, אך יש המון דרמה בתוך המרכיבים הקטנים שבונים את סיפור חייה. את זה אני מחפשת, לזה אני מרכיבה שפה ויזואלית שמתרגמת אותה עבורי ועבורה.
