באירועי הגן של ילדיי חוויתי יחס אמביוולנטי למצלמה. מצד אחד מאד רציתי לצלם ולתת ביטוי להתרגשות שלי, אך מצד שני הצילום 'גנב' ממני את החוויה האותנטית של להיות עם הילד. הכול קרה דרך המצלמה. עם הזמן גיליתי תכונות נוספות שהמצלמה מאפשרת. היא מתווכת ביני ובין העולם. היא מאפשרת לי ליצור קשר עם אנשים זרים, להיות חצופה וממש.
אני זוכרת כשרק ממש פתחתי את העסק שלי כצלמת נשים נסעתי לטיול בסין. קינחתי אותו בהונג קונג. בבוקר בארוחת הבוקר המפוארת לכדו עיניי משפחה עם 3 ילדים קטנים והאם התנהלה באופן שמאד הרשים אותי. הייתה בה נינוחות לא אופיינית לאימהות בזו הסיטואציה. דבר נוסף, היא הייתה יפה, מאד. לא הצלחתי להוריד את עיניי ממנה. כל כך רציתי לצלם אותה. לאחר כחצי שעה אזרתי אומץ וניגשתי אליה. הצגתי את עצמי וסיפרתי לה שאני מתבוננת בה ארוכות והיא מרתקת אותי ואשמח לצלם אותה. היא חייכה ונענתה מיד. קבענו להיפגש בשעת צהרים מאוחרת ליד הבריכה. אני בחיים לא אשכח את התחושה שעשיתי זאת. לא נתתי לקולות המסרסים, לפחדים, לנהל אותי. המצלמה איפשרה לי להפגש עם אישה מדהימה שאחר כך ישבה איתי ארוכות וסיפרה לי את סיפור חייה והתמסרה לגמרי לצילום.
בלונדון לפני שבוע, ישבתי ברכבת התחתית ומולי ישבו שתי נשים שלא הפסקתי להסתכל עליהן. השילוב של הצבעים שלהן, חיתוך השיער, החזותיות שלהם פשוט ריתקה אותי. התביישתי נורא להוציא את המצלמה ולהרימה מול עיניהן. ואז רגע לפני שהגעתי לתחנה הבנתי שזו הזדמנות אחרונה לפני הפיספוס הגדול. הוצאתי את המצלמה וצילמתי את התמונה הזו. מדהימה, נכון?
עבורי המצלמה היא חייץ ושריון שמגן עליי אך היא גם גשר שמאפשר לי להגיע לאנשים ומקומות שלא הייתי מעיזה בלעדיה
