כשהייתי ילדה ואפילו נערה בבית הספר החוויה שלי הייתה שיש המון מילים. העין למדה לסרוק שורות ארוכות של מילים, המוח נדרש לעשות הקשרים בין אותיות ומילים ולייצר הבנה, הפשטה. פעמים רבות זו הייתה משימה לא פשוטה. אני זוכרת את עצמי יושבת וקוראת משפט הלוך וחזור והמילים כל אחת מוכרת, אך הצירוף ביניהן פשוט לא התחבר והתקשיתי להבין את הרעיון.
בספרי הלימוד היום, אם יש ספרים, ניתן מקום של כבוד לאחר הבנה שלדימוי החזותי תפקיד חשוב בהנגשת מידע. 70% מתפקודי המוח קשורים בחוש הראיה ולא בכדי עולם הדימויים החזותיים תפס מקום מרכזי בהבניית המידע והבנת העולם.
לצלם לסלו מוהולי נאג'י, 1931 שהיה מחלוצי המודרניזם באמנות הייתה מן נבואה שהגשימה את עצמה , הוא אמר: "האנאלפביתים של העתיד לא יהיו אלו שאינם יודעים קרוא וכתוב אלא אלו שלא ידעו להשתמש במצלמה". אז היום כולם יודעים להשתמש במצלמה.
השאלה שעולה מכך שכולם מחזיקים מצלמות מסוגים שונים ומצלמים באופן אוטומטי ובנגישות מקסימאלית: האם כל מי שיודע להשתמש במצלמה יודע גם לקרוא תצלומים? האם שפע הדימויים הסובבים אותנו היוצרים והמבנים את תודעתנו לעולם, יצר מודעות לצורך בהבנה, פענוח ופרשנות של תצלומים?
אני חושבת שנכון להיום צריך היה לשנות את המשפט ולהגיד שהאנאלפביתים של העתיד יהיו אלו שאינם יודעים לקרוא תצלומים, להבינם ולפרשם (תחום שנקרא 'אוריינות חזותית').
אז שלא כמו הלחיצה היוצרת את התמונה, כדי להבין תצלום יש צורך ללמוד את שפת הצילום. זוהי לא פעולה אוטומטית. התצלום נראה כאילו פשוט להבינו, הוא הרי צילום של מציאות מסוימת שנתפסה לרגע והיא ברורה מאיליה. אז זהו שלא.
למידה ושליטה בשפת הצילום מאפשרת לנו לזהות תמונה טובה ומגבירה את ההנאה ממנה. תמונה טובה אינה בהכרח יפה. זוהי תמונה המשלבת רגישות ויכולת לתרגם תחושות ומחשבות לשפת הצילום וזה מה שמבדיל צלם טוב מצלם שמצלם יפה. תצלום טוב מעניק לנו חוויה אסתטית.
בחוויה אסתטית, על פי טרי דיפי (DUFFY) "אנו מאבדים את ה'העצמי' שלנו וזוכים בו בחזרה. ה'עצמי' נשכח כאשר הוא נטמע במושא ההתבוננות וחקירתו, ובשובו החוויה שחווינו הופכת לחלק מאיתנו...מה שמנתק אותנו מכל דבר אחר הוא גם המשיב לנו את ישותנו. מאותו רגע החוויה שחווינו מוטמעת בתוכנו ומשפיעה על זהותינו"
כל כך הרבה תמונות מציפות אותנו אבל אינם מושכות את תשומת ליבנו. כמה שקיעות, זריחות, תינוקות, פרחים ,ציפורים וחרקים אפשר לראות .אותי זה פשוט משעמם. יש מעט מאד צלמים שהופכים נושאים כאלו למרתקים, למרגשים. תצלום טוב צריך לעורר סקרנות, משהו לחשוב עליו.
הוא צריך ליצור את החיבור בין הרגש לשכל. משהו בתוכי צריך לזוז כשאני רואה אחד שכזה. זה מה שקרה לי כשעיניי פגשו את התצלום הזה בתערוכת צילום בתל אביב במתחם התחנה. זה היה בחודש יולי. היה לי חם מאד וכל מה שרציתי זה ללכת משם ולהסתפן מתחת למזגן. ואז עיניי פגשו את הדימוי הזה. ליבי איבד פעימה ואחר פעם בחוזקה. הופנטתי. התקרבתי אל התצלום ונעמדתי דקות רבות, עיניי הבריקו מלחות מלוחה וידעתי שזכיתי ברגע נדיר.
בבואי לנתח את התצלום אני פורסת על שולחן המודעות שלי עולמות תוכן, רגשות, אמונות ודעות. מתחת להם זורם עולם עשיר של תכונות וסיפורים פנימיים, שאני לא מודעת להם והם אלה שמקפיצים ומסעירים אותי. אני יוצאת למסע פיענוח ופרשות התצלום כדי לדעת מה מנהל אותי ולבחור אם לדחות או לאמצו על הסף.
לוקחת איתי את הגדול מכולם, זה שיצר הבנייה בפענוח של תצלום, הוגה הדעות הצרפתי רולאן בארת.
בספרו מחשבות על הצילום (1980), כותב כי הצלם עורך מעין הצגה לצופה כדי להדהים אותו, לעורר את התעניינותו ולגרום לו לחוש תחושת הלם. לשם כך הוא בוחר לפעמים לצלם את הנדיר, את המיוחד והחריג, את הבלתי יאמן. עודד בלילטי יוצר תצלום מפתיע, יוצר "מציאות" הירואית בלתי אפשרית.
בארת מתאר את חוויית החלום כמגע בעולם הפנימי:" שמתי לב כי בין הצילומים...היו שעוררו בי חדווה עזה, דקה, כאילו הופנו אל מוקד דומם, יסוד ארוטי או שורט הגנוז בי"
זה מה שחוויתי בעומדי מול התמונה בתערוכה שהתקיימה במתחם התחנה בתל אביב. התפעמות והיקסמות. לרגע ריחפתי בעולם אחר, התנתקתי מחוסר הנוחות שהסב לי החום הרב.
בארת קושר את חוויית החלום ועולם הסמלים של יונג אל פעולת ההתבוננות בצילום. זוהי תקשורת אישית הפועלת בשפת דימויים, פעולה לא מודעת על התודעה.
למילה 'התבוננות' יש בקבלה הקשר ברור אל הבינה, אל אותו מקום נפשי עמוק שמחבר את הראיה עם המקום הנפשי.
מה אנחנו רואים בתמונה? בצילום מתועדת קבוצה גדולה של שוטרים כשהם דוחפים מתנחלת אחת, המתנגדת להם.
התמונה מחולקת ל 2 חלקים באמצעות מגן הפלסטיק אותו הודפת האישה. המגן יוצר קו אנכי שמתחיל ממש מהחלק התחתון של התמונה ונגמר במפגש עם ענן העשן שעולה מימין למעלה. מצידו הימני עומדת האישה ומאחוריה ברקע קבוצת אנשים שלא מראה עניין בקורה בחזית התמונה.
מצידו השמאלי עומדים עשרות שוטרים מאובזרים בקסדות, מגני פנים היורדים במורד מדרגת הכורכר ומנסים להדוף את האישה. כמו כן צלע המחומש (שוטרים מחומשים) עומדת במקביל למגן. כל אלה יוצרים מסה המגבירה את תחושת הלחץ על משולש ישר זווית שיוצרת האישה. הצלע האנכית מקבילה ללוח הפרספקס אותו דוחפת ולצלע שנוצרה במחומש של השוטרים. הקו האנכי מתאר חיבור בין עולמות, מסמל תחושה של ביטחון, אורך, זקיפות, יציבות, חיים. שאיפה כלפי מעלה. מפגש משולש של 3 קווים אנכיים, הנוצרים ממצב עימות קשה מתאר את עוצמת השבר בכל המשמעויות הללו.
לצפייה בתמונת המתנחלת מול חיילים של עודד בלליטי לחצו כאן
בהתבוננות על המערכת הצורנית שבונה את התמונה ניתן לראות שהחלק השמאלי בנוי ממחומש ושני משולשים חדים שהקודקוד שלהם בונה אל הקו האנכי של המגן.
הצורה הגיאומטרית הבסיסית בתצלום היא המשולש. משולש שיוצרת המתנחלת, משולש מדרגת הכורכר הלבן, משולש הנוצר על ידי האנשים הצופים למעלה ומשולש נוסף ומשמעותי הנוצר על ידי המתנחלת והשוטרים. המשולש מסמל את חוק השלוש (שילוב) - ההיתקלויות של אותם הכוחות החוברים יחדיו ליצירת מאורע חדש.
משולש, בדרך כלל, קשור לאנרגיה, לאש. משולש הוא צורה דינאמית, בניגוד למרובע שהוא צורה סטטית. ביהדות העולם עומד על שלושה דברים: תורה, עבודה וגמילות חסדים.
המשולש הוא צורה בעלת זוויות חדות, צורה דינאמית, אנרגטית, הוא קשור לתנועה שישנה בין העולמות העליונים לתחתונים ולהפך, (שילוב של שני משולשים, לכן, זה על גבי זה, יציין תנועה דו כיוונית, וזה הסמל של המגן דוד).
הגיבורה, מושא המבט של הצלם, אליה אני מתבוננת וממנה אני נרגשת , נראותה משקפת לי אותי. אני מזדהה איתה (לא פוליטית), היא מודל שיש בו אוסף ערכים ותכונות שאני מזדהה איתם. היא עומדת איתנה נגד הרוב, אחת מול רבים, נעמדת על שלה במלא הגבורה. הסיטואציה בלתי אפשרית אך היא יכולה לה. לא מוותרת לעצמה – לא מוותרת על עצמה. האם ככה אני חווה את עצמי?
מעבר למפגש המסעיר שמציף בי את ההזדהות המיליטנטית והפן הגברי באישה התצלום הזה כל כך בנוי, מאורגן לתפארת, כאילו העמיד הצלם את הדמויות לקראת הצילום. הצלם בחר לצלם מנקודת מבט של הסתכלות מעט נמוכה מגובה העיניים. יש פה נקודת מבט שוויונית וחומלת. העדשה איתה צילם היא עדשה רחבה שמאפשרת תפישת מציאות רחבה מצד אחד, אך דורשת מהצלם להתקרב למצולם, ליצור קירבה (פיזית וגם ריגשית) ומעורבות בסיטואציה הקשה.
בלילטי רוצה לתת לנו את התמונה כולה, כלאמר שנזהה את מקום ההתרחשות, את מספר ה'שחקנים' הרב בתמונה את העומס שסיטואציה זו מביאה איתה.
השמים נטולי העננים אך מלאי העשן מבשרים סערה נוראה. העשן השחור שעולה מספר לנו, כי יש בעיות בבית, דאגה גדולה, יש להתייחס לזה כאל אזהרה! בתרבותנו לענן שחור משמעות העשויה להתקשר לשואה בעקיפין. ניתן גם להתייחס לענני העשן שמתכתבים עם שריפות על רקע ה"אינתיפאדות".
ברצוני להתייחס למשמעותם של הצבעים בתצלום משום שהם יוצקים הבנה נוספת עבורי.
האישה עוטה על עצמה מעיל גדול וירוק. כידוע, הירוק מסמל צמיחה והתחדשות. איפה שיש ירוק יש חיים וצמיחה. ההתחדשות היא הסוד האמיתי של החיים, ובמקום בו אין התחדשות יש עצירה וחולי. האם הגירוש הוא חולי? הוא עצירת הצמיחה? על איזו צמיחה אנחנו מדברים? האם הצמיחה היא צמיחתו של תהליך מדיני לשלום או צמיחתו של היישוב היהודי בשומרון ? מהי נקודת מבטו של הצלם בעניין?
האישה לובשת חצאית ארוכה מלאת בד בצבע סגול ועליה סינר לבן. הצבע הסגול הוא שילוב בין כחול לאדום. יש בו מהרוחניות של הכחול ומהאש של האדום והוא עוסק בדברים שמעבר לחומר. הסגול מאפשר לנו לראות את מה שיש שם "מעבר" לפיזי ולמצוא את דרכנו הרוחנית. האם האישה הלוחמת הזו יכולה לראות מעבר לכאוס הסובב אותה? האם היא יכולה להבין מהי השליחות הרוחנית במצב שנוצר?
הצבע השחור מסמל הגנה מצד אחד אולם גם מייצג סגירות מצד שני. אלו הם שני הצדדים של השחור. עלינו למצוא את האיזון בין הרצון להגן ולהתגונן לבין הסגירות וחוסר התקשורת המתלווה לכך.
בהסתכלות על התצלום נראה בחלק של השוטרים, דומיננטיות של השחור המגן והמסוגר (גם המבנה המחומש שלהם כזה) וכתמי צבע קטנים בתוכו לעומת זאת נראה בחלקה של האישה צבעוניות מתקשרת ריפוי והבנה.
אם נסתכל נראה שהשחקנים, השוטרים והאישה יוצרים את צורת משולש המוקף בצבע בהיר. הבהירות הזו מכניסה שקט, יש בה אלמנט עוטף ומרכך את הסיטואציה, קצת מתפקד כמו רחם. הבהירות עוטפת את השחקנים ליישות אחת, לבני אותו עם. המאבק הזה הוא מאבק כואב וקורע של עם אחד ולא בין עם ואויבו. הבהירות מבליטה את הדרמה הכהה, נותנת לה מקום מאד מתוחם, לא מתפרץ, כמו אומרת שניתן להתמודד עימו למרות הקושי הגדול.
נקודה אחת מאד מסוימת 'הרסה' אותי כשראיתי אותה. בארת קורא לנקודה זו 'פונקטום' (דקירה), זהו סמל, פלטפורמה המניעה מן הלא מודע, תוכן המבקש להתבטא אצל המתבונן. הפונקטום שלי עושה את כל הצילום עבורי לחוויה מסעירה.
הנקודה היא החיבור של כף רגלה של המתנחלת עם 'כמעט' פינת התמונה. רגלה של המתנחלת קרובה מאד לפינה, יש עוד מעט מקום עד שתדחק לפינה. יש לה SPAECE.
פרשנות אחרת אומרת לי, הפינה כאילו משמשת עבורה לתומך, מקום לנעיצה מול הכוח העצום מולו היא עומדת. יש לה נקודת משען, יש לה יתד. היא נאחזת באדמה בצורה כל כך פואטית, כל המסה הענקית של השוטרים נשענת על נקודה שברירית שכזו. בלילטי עוזר למתנחלת מול הבלתי אפשרי ויוצר לה מסגרת ויזואלית תומכת.
כאמור, חווית המתבונן בצילום היא סובייקטיבית והשלכתית. עברתי מסע להבנת התצלום והרחבתי את גבולות ההבנה שלי. זוהי תחושה נפלאה של גדילה מתוך עניין וחקר.
יחד עם זאת כשהתמונה מציגה רבדים ומשמעויות רבים על מערכת צורנים ויזואלית נוצר תצלום מנצח, נוצר מצב כמעט אוביקטיבי. כאמור, התמונה הזו גרמה לעודד בלילטי להיות לזוכה פרס פוליצר לצילום חדשותי לשנת 2007.
"זאת היתה תמונה מהממת אחת, שלכדה את הכאוס והאמוציות שאפיינו את הפינוי", הסבירה קאתלין קארול, עורכת ראשית ב-Ap
שלכן,
רונית
