לפעמים המציאות חורכת את הנשמה ומותירה צלקות שזועקות את הסיפור שלהן. זהו סיפור מהקליניקה בפוטותרפיה, על אישה צעירה בת 29 שפגשתי, סיפור שנוגע בלב ומעלה שאלות על החיים ועל הכוח האנושי.
היא נראית כמו נערה, עם פנים ילדיות ומתוקות, אבל מאחורי החזות התמימה יושבת אישה זקנה בת 200. החיים לא היו נדיבים אליה. הם חילקו לה קלפים גרועים במיוחד, וכל ניסיון גמילה מסמים שהיא עברה, עשרות במספר, לא הצליח לשנות את המציאות הקשה שלה.
בגיל 12, היא 'אומצה' על ידי פדופיל - האדם היחיד שנתן לה תשומת לב, גם אם זה היה דרך אלימות ומין אלים. זה היה עולמה. בפעם האחרונה, לפני יותר מחצי שנה, לפני שהתחילה תהליך גמילה, היא הייתה זרוקה ברחובות התחנה המרכזית בתל אביב. אנשים השתמשו בה וזרקו אותה, הכל תמורת מעט חומר.
הרגע ההוא, כששכבה על הרצפה וראתה את העולם מלמטה, חזר אליה בקליניקה אחרי שיצאנו לצילומים. היא השתטחה על הרצפה כדי לצלם דקל מלמטה למעלה. משהו במבט שלה בעדשה, בזווית החדשה שראתה, עורר חיבור עוצמתי בין אז להיום.
בין תחושת האפסיות והחוסר אונים של אז, לבין המבט החוקר והשליטה שיש לה היום. היא בחרה להשתטח לא מתוך כאב, אלא מתוך בחירה מודעת לראות את הדקל על כל הדרו. הרגע הזה סימל עבורי את הכוח המדהים שלה ליצור מציאות חדשה.
היא כבר לא אותה נערה קטנה שזרוקה ברחובות. היא אישה שנלחמת ובוחרת לראות את העולם מזווית אחרת, מלאת תקווה ואופטימיות. זהו סיפור על אמונה והתמסרות לדרך של החלמה, על היכולת שלנו לשנות את חיינו, לא משנה כמה נמוך נפלנו.
כל אחד מאיתנו יכול למצוא את הכוח לראות את החיים בעיניים חדשות, למצוא יופי בזוויות שלא ראינו קודם. וזה בדיוק מה שהיא עשתה. .