במה שונה קשר אם-בת מקשר אם-בן? מה גורם לקשר אם-בת להיות חזק ומורכב כל כך? מה מהותו של אותו קונפליקט מתמשך בין אימהות ובנות, בהקשר לאוטונומיה והתקשרות? כיצד משתנה קשר אם-בת במעגל החיים? מה עושה את הקשר הזה כה חזק וכה מורכב?
נראה שהקשר המתמשך, שאותו חוות בנות ואימהות, הוא המשך ישיר להתקשרות המוקדמת ביניהן.
המשכיות בקשר והעדר הצורך להחליף בהזדהות בין בנות ואימהות והפוך, יוצר טשטוש בגבולות האגו, עד שלעיתים, לא ברור איפה נגמרת האם ומתחילה הבת.
הטשטוש בגבולות האגו מקשה על בנות ואימהות בתהליכי היפרדות ואינדיווידואציה. הקשר בין אימהות ובנות, והעשייה הפרקטית המשותפת שלהן בחיי היום-יום, מחזקים את הזדהות הבנות עם תפקידים של טיפול והענקה לאחר.
דפוסים חברתיים גורמים לבנות לגדול ולהיות מטפלות, הן מפתחות זהות בעלת דפוסים אימהיים. הן לומדות להגדיר עצמן דרך התייחסות למשהו או דרך קשר שלהן למשהו ולא באופן נקי, עצמאי, אינדיווידואלי. בשלב מסוים מגלה הבת כי החברה מתייחסת בפיחות ערך למה שמתקשר עם נשיות, לעומת ההתייחסות המעצימה שהיא נותנת לגבריות.
במעגל החיים, בנות ואימהות מתקרבות ומתרחקות זו מזו. בתקופות של נישואין, הריון, לידה ואימהוּת יש נטייה חזקה להתקרבות ולהגדרות מחודשות של הקשרים ביניהן. בנות רבות מספרות שלא רצו להיות דומות לאימותיהן, ומצאו עצמן מהדהדות את ההתנהגויות של אימותיהן, באופן מודע ובלתי מודע. התקרבות וחיזוק הקשר בין בנות ואימהות מתחוללת גם לעת זִקנה וחולשה של האם. קשר מחודש זה שונה מהקשר הסימביוטי הראשוני. כל אחת מהן מביאה לתוך הקשר את הזהות האישית שהצמיחה, בקונטקסט התרבותי שבו גדלה.
ובנימה אישית, הקשר עם ביתי היה השתקפות לקשר המורכב עם אימי. כנערה היתי בת מתמרדת, מרוחקת.
כשנישאתי וילדתי את שני בניי, חלה התקרבות קלה ומערכת היחסים שלנו נוגנה כמו אקורדיון, פעם קרוב וצמוד ופעם רחוק וקר.
כשילדתי את ביתי הקטנה, הכל היה אחרת.
היתי במרחב שונה מבחינה רגשית. היתי שקטה ורגועה יותר.
היא היתה עלי כל הזמן, ינקה כל עת שרצתה. הקשר איתה היה אחר מכל קשר אחר שאני מכירה. היה מוכר ומחובר מאד, הכל ידוע ומותאם.
מתקיים ביננו דיאלוג תמידי ואין קונפליקטים.
זהו שיקוף ענק עבורי לקשר עם אימי.
השיקוף הזה שלח אותי לפני כשני עשורים, להלחם על הקשר איתה, לבנות דיאלוג מקרב ואוהב. מודה ומוקירה תודה לאל, על הנוכחות שלה בחיי, על הזכות להיות קרובה איתה
מסתבר שהרומן שלי עם המצלמה החל עוד שהייתי פעוטה.
בתמונה , רואים אותי יושבת עם מצלמת קופסה( אליה חזרתי לצלם היום).
הישיבה מול אדם שמנציח אותך, שקובע עובדות בשטח עבורי ועל האופן שבו יראו אותי אחרים, ריגש אותי כילדה וכנערה.
אני זוכרת שבכפר גלים, בבית הספר בו למדתי, התגורר אדם ערירי שחי בגפו בחדר קטן עלוב ומסריח משתן, בסוף הישוב. הוא הפך לאטרקטיבי עבורינו, הנערות, כששמענו שהוא צלם.
הידיעה שגר בקרבנו צלם, שיכול לתת לנו רגע של תהילה הייתה חוויה מכוננת. היו אלה ימים שתמונות נלקחו לעיתים רחוקות בגלל שצילמנו עם פילם שאפשר 24 תמונות. כל תמונה הייתה נלקחת בזהירות ובאחריות.
התמימות הייתה כל כך גדולה, וישיבה מול צלם היוותה חריץ אל עולם הפנטזיה והזוהר. כך חשבנו.
הברזתי משיעורים, חסכתי לירה ללירה (הרבה לפני שהוחלף לשקל), כדי לזכות ברגע אחד שהזרקורים עלי. החוויה שאני הפוקוס של מישהו ולו לשנייה אחת, הייתה עוצמתית עבורי.
בתיכון, במהלך ההכנות לספר המחזור של כיתה י"ב התנדבתי להיות הצלמת השכבתית. מנערה ביישנית ונחבאת הפכתי לזו שעושים ונעמדים על פיה.
גיליתי את האפשריות שבמצלמה, כשהיתה לי ההזדמנות לצלם את החתיך השכבתי, הבית ספרי, שקיבל גם תארים ארציים על הנתונים שלו. הוא היה מיסטר ליוויס! כן היה דבר כזה פעם.
הצילום הפך לאהבה גדולה בחיי. רכשתי מצלמה שהייתה רק שלי.
העולם הוא בבואה סובייקטיבית המושתתת על חוויות, זיכרונות, החלטות, תפישות ותחושות שמאכלסים את התת מודע שלי. בבואה ממש כמו זו הנשקפת דרך עדשת המצלמה דרכה אני רואה הינה סובייקטיבית.
האם שקיעת השמש היא מציאות? השמש לעולם אינה שוקעת או זורחת. זוהי מגבלת מיקום ונקודת הראיה שלנו. השקיעה/זריחה היא אשליה אופטית הגורמת להתייחסות זאת שלנו. כך גם בתחושותינו, החוויה שאנו חווים מתורגמת על ידנו כמציאות, היא תוצר של משהו שייצר את החוויה הזו. המסקנות שלנו הן אשליה. התחושות נוצרות בעקבות המחשבות והפרשנויות שלנו. ניטשה אמר:" אין עובדות יש רק פרשנויות".
מאחר שפרשנות היא רק פרשנות, תמיד אוכל לשנות ולייצור לעצמי את הפרשנות היעילה עבורי, זו שמשרתת אותי. בקבלה המילה 'מציאות' בנויה משתי מילים 'מצוי' 'אות', משמע, האותיות שנמצאות בתודעה שלך – זו המציאות שלך.
עובדות הן פעולות, תוצאות, נתונים הניתנים לקליטה על ידי החושים, ניתנים למדידה. פרשנויות הן רגשות, דעות, מחשבות, דימויים, השלכות, סיפורים, ציטוטים וביטויים. אם אני לא יכולה לדעת בוודאות את האמת בסיטואציה – זוהי פרשנות.
בעבודה עם מצלמה אני עושה תהליכי שינוי בנקודת מבט שלי , REFRAMING, אני פותחת אפשרויות נוספות לפרשנויות של מצב הניתן לשינוי ומציגה אפשרויות בחירה. בהתבוננות בצילום נוצר שינוי בחשיפת המשמעות הפנימית ובהתמרתו בפרשנות חדשה. זהו תהליך של הנכחה של מציאות אחרת בנפש, ברגשות ובמחשבות באמצעות המצלמה.
ההתבוננות על פי הקבלה, היא חשיבה מכוונת או מיקוד מחשבתי לזמן קצוב לצורך שליטה על התת מודע והרחבת גבולות המודעות. על פיה, העולם נוצר באור ובצל. העולם שלנו בנוי משני מרכיבים שמתערבבים בינהם. מטרת האדם לחשוף את האור, הוא האלוהים.
המציאות הפיזית היא הצל. כך גם בצילום, אלו הם יסודות הצילום, חומרי הבסיס בלעדיהם לא יתקיים, כל מהות הצילום היא מערכת יחסים ביניהם. בתוך המילה צילום מתגוררת המהות שלה: צל וצלם. הצילום גורם לאדם לזהות בו את הצלם כשהוא במצב של צל (ע"פ הקבלה – המצב הפיזי).
מהם הדברים שמניעים אותנו עת אנו קמים בבוקר? מה הדברים החשובים לנו בזוגיות? שנמצאים בחברות אמיתית? בעסק שלנו?
לכל פעולה שאנו עושים יש נקודת סיום שהיא ערך שמכיל בתוכו את השאיפה האמיתית שלנו. לרוב אנו לא מודעים לכך. יש ערכים שגורמים לנו להמנע, הם שומרים עלינו, ונחווה אותם בצורת כאב וסבל. יש ערכים שמושכים אותנו ואנו פורחים כשהם בסביבתינו כגון: אושר, אהבה.
לרובנו רשימת ערכים זהה. השוני הוא בסדר העדיפות והפרשנות של כל אחד מאיתנו. יש שמשפחה ובית יהיו בסדר עדיפות ראשוני ויש שכסף וקריירה ינהלו אותם.
למעשה יש שני סוגים של ערכים, האחד הוא ערכי אמצעי והשני, ערכי מטרה.
'ערכי אמצעי' הם הערכים שמאד חשובים לנו, עבורם אנחנו חיים, כגון : בית, משפחה, קריירה, כסף, חברים ועוד.
'ערכי מטרה' הם התחושות שנגרמות מקיומם של ערכי אמצעי. לדוגמה: ביטחון, כבוד, יצירתיות, שייכות ועוד.
הערכים הללו יושבים עמוק בתת המודע שלנו ומנהלים את חיינו. הם אלו שקובעים עבורנו אם מה שאנו עושים הוא טוב/רע חכם /טיפשי, הם המניעים אותנו ונותנים משמעות לחיינו.
המטרות שאנו מציבים (גם בעסק שלנו), הן למעשה ביטוי לערכים על פיהם אנו פועלים.
מכאן, ככל שאדם חי קרוב יותר לעולם הערכים שלו, מביא אותם לידי ביטוי, כך הוא חש מסופק יותר ומאושר.
אחת הסיבות העיקריות היוצרות קשיים ולעיתים מונעות מאדם השגת מטרותיו היא קונפליקט ערכי שנוצר אצלו בהקשר של המטרה או הפעולה המסוימת.לדוגמה , מתוך חיי שלי, אני מדרגת במפגש עם פיצה או כל פחמימה אחרת, תענוג מיידי במקום גבוה יותר מהאופן בו אני נראית (כן, כן, לכל מי שאכל סופגניות בחנוכה) וכאשר הג'ינס האהוב לא נסגר אני מוטרדת קשות מהמראה החיצוני , מתחילה דיאטה, ונתקלת בקשיים וממשיכה לעלות במשקל. הקושי הוא תוצר של קונפליקט ערכי. כשמפעילים כוח רצון, מפעילים כוח, התנגדות, ולמעשה יוצאת נגד עצמי ולכן נוחלת כשלון פעם אחר פעם. כשאגיע למתאם ערכי פנימי אשיג את מטרתי.
אלו ערכים מניעים אותך? האם יש מתאם בין הערכים? מהם הקשיים שאתם עוברים? האם הם נובעים בשל העדר מתאם פנימי? מה מניע אותך לעשות דברים?
העולם הוא בבואה, רישום כמו מפה סובייקטיבית המושתתת על חוויות, זיכרונות, החלטות, תפישות ותחושות שמאכלסים את התת מודע שלי. בבואה ממש כמו זו הנשקפת דרך עדשת המצלמה דרכה אני רואה את העולם. המשמעות שאני נותנת לחוויות וההתנסויות יוצרות את המציאות שלי. מכאן, שהמציאות הינה סובייקטיבית.
אנחנו יודעים שהשמש לעולם אינה שוקעת או זורחת. אנו חווים אותה שוקעת/זורחת בשל מגבלת מיקום ונקודת הראיה שלנו. השקיעה/זריחה היא אשליה אופטית הגורמת להתייחסות זאת שלנו. כך גם בתחושותינו, החוויה שאנו חווים מתורגמת על ידנו כמציאות, היא תוצר של משהו שייצר את החוויה הזו. המסקנות שלנו הן אשליה. התחושות נוצרות בעקבות המחשבות והפרשנויות שלנו.
ניטשה אמר:" אין עובדות יש רק פרשנויות". מאחר שפרשנות היא רק פרשנות, תמיד אוכל לשנות ולייצור לעצמי את הפרשנות היעילה עבורי, זו שמשרתת אותי. בקבלה, המילה 'מציאות' בנויה משתי מילים 'מצוי' 'אות', משמע, האותיות שנמצאות בתודעה שלך – זו המציאות שלך.
עובדות הן פעולות, תוצאות, נתונים הניתנים לקליטה על ידי החושים, ניתנים למדידה. פרשנויות הן רגשות, דעות, מחשבות, דימויים, השלכות, סיפורים, ציטוטים וביטויים. אם אני לא יכולה לדעת בוודאות את האמת בסיטואציה – זוהי פרשנות. בעבודה עם מצלמה אני עושה תהליכי שינוי בנקודת מבט , REFRAMING, אני פותחת אפשרויות נוספות לפרשנויות של מצב הניתן לשינוי ומציגה אפשרויות בחירה. בהתבוננות בצילום נוצר שינוי בחשיפת המשמעות הפנימית ובהתמרתו בפרשנות חדשה. זהו תהליך של הנכחה של מציאות אחרת בנפש, ברגשות ובמחשבות באמצעות המצלמה.
ההתבוננות על פי הקבלה, היא חשיבה מכוונת או מיקוד מחשבתי לזמן קצוב לצורך שליטה על התת מודע והרחבת גבולות המודעות. על פיה, העולם נוצר באור ובצל. העולם שלנו בנוי משני מרכיבים שמתערבבים בינהם. מטרת האדם לחשוף את האור, הוא האלוהים. המציאות הפיזית היא הצל.כך גם בצילום, אלו הם יסודות הצילום, חומרי הבסיס בלעדיהם לא יתקיים, כל מהות הצילום היא מערכת יחסים ביניהם.
רגע. לנשום. (מסתבר שאנשים מעשנים עושים זאת יותר, עוצרים לדקה של סיגריה... )
רבים מאיתנו לא נוטים להשתמש בהתבוננות, בוודאי לא על בסיס יומיומי משום שהיא דורשת השקעה ומשאבים רבים כגון :זמן, אורך רוח, סבלנות. עלינו לעצור ולדחות תגובות וסיפוקים מידיים. תהליך התבוננות פנימית הוא תהליך שבו אנו נדרשים להיות כנים עם עצמנו.
אם כך מדוע כדאי, מה אני מרוויחה מהשימוש בכלי?
התבוננות בצורה מעמיקה ואמיתית משמעה לקיחת אחריות על חיי, על תגובותי, על התנהגותי ועל הקשר שלי עם האחרים. איני מותירה לנסיבות החיים ולסובבים אותי להחליט עבורי כיצד לנהוג, אלא אני בוחרת את דפוס הפעולה המתאים לי. יצירת מרחב לחשיבה והתבוננות פנימית עלי ועל הסיטואציה מאפשרת הענקת משמעויות שונות לאירוע ובעקבותיו תגובות הולמות יותר אשר יעזרו בהתרת קונפליקטים.
המצלמה היא כלי משנה מציאות. היא מאפשרת לבודד גירויים, לבחור את המיקוד על הנושא המעניין אותנו ובמהותה מקפיאה רגע בחיים ומאפשרת ליצור מציאות חדשה. היא כלי נפלא לבחון את מציאות חיינו, את התפיסות , הערכים, הפרדיגמות על פיהם אנו פועלים. לאחר תהליך של העלאה למודעות בוחנים אם אלו עובדות עבורנו או חוסמות אותנו.
עצירה זו מאפשרת הרחבת המבט, הסתכלות מנקודות מבט שונות. התמונות מייצרות רפלקציה שמרוחקת מאיתנו ולכן קל לנו יותר להסתכל עליה, לשחרר ולנטרל אוטומטיים.
האם קרה לכם שהייתם מתוסכלים מדפוס התנהגות חוזר ונשנה כמו ביישנות, פחד קהל , שממש שיתק אתכם כל פעם שעמדתם להציג את ה-60 שניות שלכם? למה בעצם זה קורה? מדוע הביישנות מתעקשת לחזור כל פעם ?
כל התנהגות, ללא יוצא מן הכלל, היא תוצאה של החלטה שנעשתה בעבר, לרוב באופן לא מודע, שתכליתה לסייע, לשמור ולהגן עלינו. זהו עקרון הכוונה החיובית שהוא חיוני במיוחד במצבי התנגדות ועונה על צורך מסוים של האדם הנוקט בה.
עקרון זה נכון גם לאמונות, החלטות וגישות שאנו מאמצים. לדוגמא: הכוונה החיובית המסתתרת מאחורי האמונה המגבילה "אני לא מוצלחת" היא הגנה מפני כישלון.
במפגש שהיה לי עם מאומנת בסטודיו, היא דיברה על חווית הדחיה שהיא חווה מבנותיה. האישה בת 58, גרושה מזה 8 שנים, גירושים שהציגו את חולשתו של האב התלוי. האישה מתהלכת בעולם עם צלקת מדממת של כאב הדחיה של בנותיה. הן לא מעוניינות בקשר אינטימי עם אימן. גם כשחלתה במחלת הסרטן הן לא היו שם עבורה, הגיעו רק כשהיה להן נוח.
בתהליך שעברנו יחד, הבנו את כוחה של הדחיה בחייה, שמלווה אותה מאז שנולדה. אז היא הצילה אותה מאם לא שפויה. אז תחושת הדחיה הופנתה והתפרשה אצלה כאדם יצירתי, אדם עם תפישת חיים אינדיווידואלית. היום הדחיה היא דפוס מותנה, מלא כאב שעולה בכל מפגש, עוד טרם קיומו, עם בנותיה.
כשהבנו את כוחה הפנומנאלי של הדחיה בחייה, את המסירות והנחישות שהיתה שם עבורה בכל רגע שהיתה צריכה להנצל מהתנהגות אימה, לקחנו את הכוח הזה אל תפקיד חדש שהיא נתנה לדחיה. לאחר בירור עם התת מודע שלה עלתה המילה 'קבלה'. האישה החליפה את הדחיה בקבלה וראו איזה פלא, ביום שבת האחרון היא הוזמנה לאחר צהרים משפחתי עם כל המשפחות אצל ביתה הבכורה. עוד לפני שעלתה עשתה מדיטציה, אמרה מספר משפטים סוגסטיים, אספה את עצמה ועלתה מעלה. במשך כל המפגש הנכדים לא עזבו אותה. ביתה הצעירה הפגינה התעניינות ואפילו אמרה לה לנהוג בזהירות חזרה הביתה (מה שנראה טריוויאלי לכל אחד מאיתנו, לא?). כשהגיעה הביתה התקשרה ביתה הבכורה לבדוק מה שלומה.
ביום ראשון כשפגשתי בה היא היתה נסערת מהתרגשות. חיבקה אותי חזק והחלה לספר לי על השינוי שחוותה, את האושר שמציף אותה בכך שלראשונה חשה שהשליטה ליצירת שינוי בידיה. תחושה חזקה של מסוגלות, של מיקוד שליטה פנימי שנמצא אצלה.ההכרה המלאה בכוונה החיובית של התנהגות הדחיה, שהיא אינה אויב אלא ידיד שפועל כדי להגן עליה בהתמסרות גדולה במשך 58 שנים, יוצרה תקשורת חדשה ופתחה פתח ליצירת שינוי. לכל אחד מאיתנו יש אג'נדות על פיהן אנו פועלים, מחשבות מגבילות ששומרות עלינו.
המשפטים שיושבים לי בראש "כסף לא גדל על העצים", "מרבה נכסים מרבה דאגה", " כדי להצליח צריך לעבוד קשה", "מפחיד כשטוב לי", "אל תאמיני בגברים", "בשביל להיות יפה צריך לסבול", "את ילדה עם פוטנציאל לא ממומש".
השתקפות, מילה המורכבת ממילים כמו שקף, תקף, שתק.
כולן הן חלק מהמהות בחווית ההשתקפות. ברגע שאני שותקת, נותנת תוקף להיותי כמות שאני ברגע זה, משהו עולה בתוכי ומהווה שקף לקורה בתוכי פנימה.
השתקפות יכולה לקרות גם במפגש עם אנשים. משהו באינטראקציה איתם מעורר ומעלה רגש/מחשבה למודעות.
מצולמת שיקפה לי תפקיד משמעותי בעבודתי.
היא הגיעה אליי לצילומים מדרום הארץ. כששאלתי אותה מה המניע שלה להצטלם, ענתה שאין לה כלל תמונות ושהיא מוכנה להתנסות בכך. היא חובבת צילום ואף רכשה והביאה מצלמה מקצועית, שזכיתי להיות מצולמת בה.
פגשתי אישה מופנמת וחביבה מאד. לאחר שיחת היכרות על צלחת מרק חם והתנסויות בצילום עם המצלמה שלה עלינו לסטודיו התחלנו את הצילומים. הפלאש גרם לה למצמוצים מרובים וכל תמונה צולמה 3-4 פעמים כדי לוודא שאחת מהן טובה. הרגשתי כי היא במתח. ביקשתי שתוציא את המצלמה ותצלם כשיתחשק לה. בשלב מסוים רצתה שאעשה משהו שיוציא אותה ממקום הנוחות. הצעתי שנעבוד עם קלפים והיא שמחה מאד.
הצגתי לה את ערכת הקלפים שלי וביקשתי שתבחר 3 קלפים. השאלות היו: מה עובד לך כרגע? מה לא עובד לך כרגע? אם הכל היה אפשרי, מה הגיע הזמן להזמין לחייך?
ואז היא התחילה במונולוג כואב ומרגש.
דיברה על היותה בת 51 ושהיא מרגישה מבוגרת ודועכת, שהיא מתעייפת מהר ונטולת אנרגיה, שהיא בלתי נראית למרות התפקיד החשוב שלה כמנהלת בחברה גדולה ושהיא לא רוצה להדמות לאימה.
המפגש עם התמונה בקלף גרם לה להזיל דמעות.
זהו יופיים וכוחם של קלפים השלכתיים. הם גירוי חיצוני שמפעיל אותנו, מזמינים אל המרחב התבטאות רגשית ותקשורתית עם האחר ועם עולמו הפנימי.
לאחר עבודת הקלפים היא הבינה, נכנס בה שקט.
מבחינתה המפגש הצילומי היה לפגוש את עצמה בקבלה.
היא רק רצתה להיות, שמישהו יראה אותה, יזהה את הכישרון והיכולת של מה שהיא אוהבת, להיות היא בנוכחות שקטה, במופנמות , ולהגיד תודה על מה שיש לה.
כשחזרנו לצילומים העיניים הפסיקו למצמץ, היא ישבה בנינוחות וכל תמונה יצאה פיגוז, היא החלה להתאהב בעצמה וממש לא רצתה להפסיק להצטלם.
היה לי תפקיד של מראה, מראה שמציגה את התשוקה החבויה בתוכה להיות מוערכת ונוכחת. לזהות ולשקף לה את היכולות שרוצים לפרוץ כי הם בשלים לגמרי ועצורים בשל פחד ותסכול.
פוטותראפיה היא תרפיה באמצעות צילום, והיא משתייכת לטיפול באומנויות. אנשים מתחום הטיפול והחינוך עושים שימוש בכלי הצילום בעבודתם עם יחידים וקבוצות. מטרתה של הפוטותראפיה היא להפוך את הצילום לכלי, שבאמצעותו ניתן לעקוף את חומות ההגנה של המטופל ולייצר עמו תקשורת בלתי מילולית תוך הגברת תחושת השליטה שלו. התהליך מאפשר ראייה פשוטה וישירה מעבר לדימויים שיש לאדם על עצמו. באמצעות הצילומים והתמונות מתאפשר למצולם לראות את רב המימדיות שבו, המורכבות והפשטות, ובעצם לראות את עצמו ואת הזולת באופן שלם יותר.
כאשר אדם יוצר תמונה הוא למעשה יוצר מציאות. במידה מסוימת הוא מציג אותה כפי שהיא ניבטת מעיניו, הוא מבנה אותה מחדש בטכניקות צילום, ואף מכונן מציאות או ממציא אותה כאשר הוא מביים צילום. צלמים כמו גם מטופלים משליכים את עולמם הפנימי על הצילום. הייחוד של תרפיה באמצעות צילום להבדיל מצילום רגיל, הוא השיח שהמטפל-מטופל מנהלים סביב הצילום. המטופל יכול דרך הצילום לשוחח על קשיים שחש, לשתף את המטפל בנושאים מורכבים, ואף להבין על עצמו דברים שלא הבין לפני כן. למעשה, ניתן לומר במידת מה שהצילום מאחד את המודע והלא מודע של המטופל, כשהמודע היא מה שהוא ידע על הצילום כשהחליט לכוונו באופן מסוים, והלא מודע זה כל מה שהוא לומד לאחר אקט הצילום.
רובנו רוצים להרגיש יצירתיים, אהובים ואוהבים, בעלי פניות לנעשה סביבנו. למרות רצון כנה זה חשים כבולים, בלתי ממומשים ומלאי ביקורת ושיפוטים כלפי עצמנו והסביבה, וכך אנו נאטמים להתבוננות ולקורה סביבנו. ההתבוננות מאפשרת לנו להשתחרר מתחושות אלו, לראות אחרת, לראות צלול יותר.
המצלמה משקפת ולמעשה מציגה אחדות בין החוץ לפנים, כאשר אנו טרודים במשהו, זה ניבט בפנינו ומשתקף בגופינו. וכאשר ישנה הרפייה ולו לרגע קט, מהמאבק להיות מה שאנו לא, וההתעסקות העצמית פוחתת, אז הפשטות, היופי והאור שישנם תמיד- נגלים. בעצמנו ובאחרים.
