האם קרה לכם שהייתם מתוסכלים מדפוס התנהגות חוזר ונשנה כמו ביישנות, פחד קהל , שממש שיתק אתכם כל פעם שעמדתם להציג את ה-60 שניות שלכם? למה בעצם זה קורה? מדוע הביישנות מתעקשת לחזור כל פעם ?
כל התנהגות, ללא יוצא מן הכלל, היא תוצאה של החלטה שנעשתה בעבר, לרוב באופן לא מודע, שתכליתה לסייע, לשמור ולהגן עלינו. זהו עקרון הכוונה החיובית שהוא חיוני במיוחד במצבי התנגדות ועונה על צורך מסוים של האדם הנוקט בה.
עקרון זה נכון גם לאמונות, החלטות וגישות שאנו מאמצים. לדוגמא: הכוונה החיובית המסתתרת מאחורי האמונה המגבילה "אני לא מוצלחת" היא הגנה מפני כישלון.
במפגש שהיה לי עם מאומנת בסטודיו, היא דיברה על חווית הדחיה שהיא חווה מבנותיה. האישה בת 58, גרושה מזה 8 שנים, גירושים שהציגו את חולשתו של האב התלוי. האישה מתהלכת בעולם עם צלקת מדממת של כאב הדחיה של בנותיה. הן לא מעוניינות בקשר אינטימי עם אימן. גם כשחלתה במחלת הסרטן הן לא היו שם עבורה, הגיעו רק כשהיה להן נוח.
בתהליך שעברנו יחד, הבנו את כוחה של הדחיה בחייה, שמלווה אותה מאז שנולדה. אז היא הצילה אותה מאם לא שפויה. אז תחושת הדחיה הופנתה והתפרשה אצלה כאדם יצירתי, אדם עם תפישת חיים אינדיווידואלית. היום הדחיה היא דפוס מותנה, מלא כאב שעולה בכל מפגש, עוד טרם קיומו, עם בנותיה.
כשהבנו את כוחה הפנומנאלי של הדחיה בחייה, את המסירות והנחישות שהיתה שם עבורה בכל רגע שהיתה צריכה להנצל מהתנהגות אימה, לקחנו את הכוח הזה אל תפקיד חדש שהיא נתנה לדחיה. לאחר בירור עם התת מודע שלה עלתה המילה 'קבלה'. האישה החליפה את הדחיה בקבלה וראו איזה פלא, ביום שבת האחרון היא הוזמנה לאחר צהרים משפחתי עם כל המשפחות אצל ביתה הבכורה. עוד לפני שעלתה עשתה מדיטציה, אמרה מספר משפטים סוגסטיים, אספה את עצמה ועלתה מעלה. במשך כל המפגש הנכדים לא עזבו אותה. ביתה הצעירה הפגינה התעניינות ואפילו אמרה לה לנהוג בזהירות חזרה הביתה (מה שנראה טריוויאלי לכל אחד מאיתנו, לא?). כשהגיעה הביתה התקשרה ביתה הבכורה לבדוק מה שלומה.
ביום ראשון כשפגשתי בה היא היתה נסערת מהתרגשות. חיבקה אותי חזק והחלה לספר לי על השינוי שחוותה, את האושר שמציף אותה בכך שלראשונה חשה שהשליטה ליצירת שינוי בידיה. תחושה חזקה של מסוגלות, של מיקוד שליטה פנימי שנמצא אצלה.ההכרה המלאה בכוונה החיובית של התנהגות הדחיה, שהיא אינה אויב אלא ידיד שפועל כדי להגן עליה בהתמסרות גדולה במשך 58 שנים, יוצרה תקשורת חדשה ופתחה פתח ליצירת שינוי. לכל אחד מאיתנו יש אג'נדות על פיהן אנו פועלים, מחשבות מגבילות ששומרות עלינו.
המשפטים שיושבים לי בראש "כסף לא גדל על העצים", "מרבה נכסים מרבה דאגה", " כדי להצליח צריך לעבוד קשה", "מפחיד כשטוב לי", "אל תאמיני בגברים", "בשביל להיות יפה צריך לסבול", "את ילדה עם פוטנציאל לא ממומש".
השתקפות, מילה המורכבת ממילים כמו שקף, תקף, שתק.
כולן הן חלק מהמהות בחווית ההשתקפות. ברגע שאני שותקת, נותנת תוקף להיותי כמות שאני ברגע זה, משהו עולה בתוכי ומהווה שקף לקורה בתוכי פנימה.
השתקפות יכולה לקרות גם במפגש עם אנשים. משהו באינטראקציה איתם מעורר ומעלה רגש/מחשבה למודעות.
מצולמת שיקפה לי תפקיד משמעותי בעבודתי.
היא הגיעה אליי לצילומים מדרום הארץ. כששאלתי אותה מה המניע שלה להצטלם, ענתה שאין לה כלל תמונות ושהיא מוכנה להתנסות בכך. היא חובבת צילום ואף רכשה והביאה מצלמה מקצועית, שזכיתי להיות מצולמת בה.
פגשתי אישה מופנמת וחביבה מאד. לאחר שיחת היכרות על צלחת מרק חם והתנסויות בצילום עם המצלמה שלה עלינו לסטודיו התחלנו את הצילומים. הפלאש גרם לה למצמוצים מרובים וכל תמונה צולמה 3-4 פעמים כדי לוודא שאחת מהן טובה. הרגשתי כי היא במתח. ביקשתי שתוציא את המצלמה ותצלם כשיתחשק לה. בשלב מסוים רצתה שאעשה משהו שיוציא אותה ממקום הנוחות. הצעתי שנעבוד עם קלפים והיא שמחה מאד.
הצגתי לה את ערכת הקלפים שלי וביקשתי שתבחר 3 קלפים. השאלות היו: מה עובד לך כרגע? מה לא עובד לך כרגע? אם הכל היה אפשרי, מה הגיע הזמן להזמין לחייך?
ואז היא התחילה במונולוג כואב ומרגש.
דיברה על היותה בת 51 ושהיא מרגישה מבוגרת ודועכת, שהיא מתעייפת מהר ונטולת אנרגיה, שהיא בלתי נראית למרות התפקיד החשוב שלה כמנהלת בחברה גדולה ושהיא לא רוצה להדמות לאימה.
המפגש עם התמונה בקלף גרם לה להזיל דמעות.
זהו יופיים וכוחם של קלפים השלכתיים. הם גירוי חיצוני שמפעיל אותנו, מזמינים אל המרחב התבטאות רגשית ותקשורתית עם האחר ועם עולמו הפנימי.
לאחר עבודת הקלפים היא הבינה, נכנס בה שקט.
מבחינתה המפגש הצילומי היה לפגוש את עצמה בקבלה.
היא רק רצתה להיות, שמישהו יראה אותה, יזהה את הכישרון והיכולת של מה שהיא אוהבת, להיות היא בנוכחות שקטה, במופנמות , ולהגיד תודה על מה שיש לה.
כשחזרנו לצילומים העיניים הפסיקו למצמץ, היא ישבה בנינוחות וכל תמונה יצאה פיגוז, היא החלה להתאהב בעצמה וממש לא רצתה להפסיק להצטלם.
היה לי תפקיד של מראה, מראה שמציגה את התשוקה החבויה בתוכה להיות מוערכת ונוכחת. לזהות ולשקף לה את היכולות שרוצים לפרוץ כי הם בשלים לגמרי ועצורים בשל פחד ותסכול.
פוטותראפיה היא תרפיה באמצעות צילום, והיא משתייכת לטיפול באומנויות. אנשים מתחום הטיפול והחינוך עושים שימוש בכלי הצילום בעבודתם עם יחידים וקבוצות. מטרתה של הפוטותראפיה היא להפוך את הצילום לכלי, שבאמצעותו ניתן לעקוף את חומות ההגנה של המטופל ולייצר עמו תקשורת בלתי מילולית תוך הגברת תחושת השליטה שלו. התהליך מאפשר ראייה פשוטה וישירה מעבר לדימויים שיש לאדם על עצמו. באמצעות הצילומים והתמונות מתאפשר למצולם לראות את רב המימדיות שבו, המורכבות והפשטות, ובעצם לראות את עצמו ואת הזולת באופן שלם יותר.
כאשר אדם יוצר תמונה הוא למעשה יוצר מציאות. במידה מסוימת הוא מציג אותה כפי שהיא ניבטת מעיניו, הוא מבנה אותה מחדש בטכניקות צילום, ואף מכונן מציאות או ממציא אותה כאשר הוא מביים צילום. צלמים כמו גם מטופלים משליכים את עולמם הפנימי על הצילום. הייחוד של תרפיה באמצעות צילום להבדיל מצילום רגיל, הוא השיח שהמטפל-מטופל מנהלים סביב הצילום. המטופל יכול דרך הצילום לשוחח על קשיים שחש, לשתף את המטפל בנושאים מורכבים, ואף להבין על עצמו דברים שלא הבין לפני כן. למעשה, ניתן לומר במידת מה שהצילום מאחד את המודע והלא מודע של המטופל, כשהמודע היא מה שהוא ידע על הצילום כשהחליט לכוונו באופן מסוים, והלא מודע זה כל מה שהוא לומד לאחר אקט הצילום.
רובנו רוצים להרגיש יצירתיים, אהובים ואוהבים, בעלי פניות לנעשה סביבנו. למרות רצון כנה זה חשים כבולים, בלתי ממומשים ומלאי ביקורת ושיפוטים כלפי עצמנו והסביבה, וכך אנו נאטמים להתבוננות ולקורה סביבנו. ההתבוננות מאפשרת לנו להשתחרר מתחושות אלו, לראות אחרת, לראות צלול יותר.
המצלמה משקפת ולמעשה מציגה אחדות בין החוץ לפנים, כאשר אנו טרודים במשהו, זה ניבט בפנינו ומשתקף בגופינו. וכאשר ישנה הרפייה ולו לרגע קט, מהמאבק להיות מה שאנו לא, וההתעסקות העצמית פוחתת, אז הפשטות, היופי והאור שישנם תמיד- נגלים. בעצמנו ובאחרים.
