האם קרה לכם שהייתם מתוסכלים מדפוס התנהגות חוזר ונשנה כמו ביישנות, פחד קהל , שממש שיתק אתכם כל פעם שעמדתם להציג את ה-60 שניות שלכם? למה בעצם זה קורה? מדוע הביישנות מתעקשת לחזור כל פעם ?
כל התנהגות, ללא יוצא מן הכלל, היא תוצאה של החלטה שנעשתה בעבר, לרוב באופן לא מודע, שתכליתה לסייע, לשמור ולהגן עלינו. זהו עקרון הכוונה החיובית שהוא חיוני במיוחד במצבי התנגדות ועונה על צורך מסוים של האדם הנוקט בה.
עקרון זה נכון גם לאמונות, החלטות וגישות שאנו מאמצים. לדוגמא: הכוונה החיובית המסתתרת מאחורי האמונה המגבילה "אני לא מוצלחת" היא הגנה מפני כישלון.
במפגש שהיה לי עם מאומנת בסטודיו, היא דיברה על חווית הדחיה שהיא חווה מבנותיה. האישה בת 58, גרושה מזה 8 שנים, גירושים שהציגו את חולשתו של האב התלוי. האישה מתהלכת בעולם עם צלקת מדממת של כאב הדחיה של בנותיה. הן לא מעוניינות בקשר אינטימי עם אימן. גם כשחלתה במחלת הסרטן הן לא היו שם עבורה, הגיעו רק כשהיה להן נוח.
בתהליך שעברנו יחד, הבנו את כוחה של הדחיה בחייה, שמלווה אותה מאז שנולדה. אז היא הצילה אותה מאם לא שפויה. אז תחושת הדחיה הופנתה והתפרשה אצלה כאדם יצירתי, אדם עם תפישת חיים אינדיווידואלית. היום הדחיה היא דפוס מותנה, מלא כאב שעולה בכל מפגש, עוד טרם קיומו, עם בנותיה.
כשהבנו את כוחה הפנומנאלי של הדחיה בחייה, את המסירות והנחישות שהיתה שם עבורה בכל רגע שהיתה צריכה להנצל מהתנהגות אימה, לקחנו את הכוח הזה אל תפקיד חדש שהיא נתנה לדחיה. לאחר בירור עם התת מודע שלה עלתה המילה 'קבלה'. האישה החליפה את הדחיה בקבלה וראו איזה פלא, ביום שבת האחרון היא הוזמנה לאחר צהרים משפחתי עם כל המשפחות אצל ביתה הבכורה. עוד לפני שעלתה עשתה מדיטציה, אמרה מספר משפטים סוגסטיים, אספה את עצמה ועלתה מעלה. במשך כל המפגש הנכדים לא עזבו אותה. ביתה הצעירה הפגינה התעניינות ואפילו אמרה לה לנהוג בזהירות חזרה הביתה (מה שנראה טריוויאלי לכל אחד מאיתנו, לא?). כשהגיעה הביתה התקשרה ביתה הבכורה לבדוק מה שלומה.
ביום ראשון כשפגשתי בה היא היתה נסערת מהתרגשות. חיבקה אותי חזק והחלה לספר לי על השינוי שחוותה, את האושר שמציף אותה בכך שלראשונה חשה שהשליטה ליצירת שינוי בידיה. תחושה חזקה של מסוגלות, של מיקוד שליטה פנימי שנמצא אצלה.ההכרה המלאה בכוונה החיובית של התנהגות הדחיה, שהיא אינה אויב אלא ידיד שפועל כדי להגן עליה בהתמסרות גדולה במשך 58 שנים, יוצרה תקשורת חדשה ופתחה פתח ליצירת שינוי. לכל אחד מאיתנו יש אג'נדות על פיהן אנו פועלים, מחשבות מגבילות ששומרות עלינו.
המשפטים שיושבים לי בראש "כסף לא גדל על העצים", "מרבה נכסים מרבה דאגה", " כדי להצליח צריך לעבוד קשה", "מפחיד כשטוב לי", "אל תאמיני בגברים", "בשביל להיות יפה צריך לסבול", "את ילדה עם פוטנציאל לא ממומש".
השתקפות, מילה המורכבת ממילים כמו שקף, תקף, שתק.
כולן הן חלק מהמהות בחווית ההשתקפות. ברגע שאני שותקת, נותנת תוקף להיותי כמות שאני ברגע זה, משהו עולה בתוכי ומהווה שקף לקורה בתוכי פנימה.
השתקפות יכולה לקרות גם במפגש עם אנשים. משהו באינטראקציה איתם מעורר ומעלה רגש/מחשבה למודעות.
מצולמת שיקפה לי תפקיד משמעותי בעבודתי.
היא הגיעה אליי לצילומים מדרום הארץ. כששאלתי אותה מה המניע שלה להצטלם, ענתה שאין לה כלל תמונות ושהיא מוכנה להתנסות בכך. היא חובבת צילום ואף רכשה והביאה מצלמה מקצועית, שזכיתי להיות מצולמת בה.
פגשתי אישה מופנמת וחביבה מאד. לאחר שיחת היכרות על צלחת מרק חם והתנסויות בצילום עם המצלמה שלה עלינו לסטודיו התחלנו את הצילומים. הפלאש גרם לה למצמוצים מרובים וכל תמונה צולמה 3-4 פעמים כדי לוודא שאחת מהן טובה. הרגשתי כי היא במתח. ביקשתי שתוציא את המצלמה ותצלם כשיתחשק לה. בשלב מסוים רצתה שאעשה משהו שיוציא אותה ממקום הנוחות. הצעתי שנעבוד עם קלפים והיא שמחה מאד.
הצגתי לה את ערכת הקלפים שלי וביקשתי שתבחר 3 קלפים. השאלות היו: מה עובד לך כרגע? מה לא עובד לך כרגע? אם הכל היה אפשרי, מה הגיע הזמן להזמין לחייך?
ואז היא התחילה במונולוג כואב ומרגש.
דיברה על היותה בת 51 ושהיא מרגישה מבוגרת ודועכת, שהיא מתעייפת מהר ונטולת אנרגיה, שהיא בלתי נראית למרות התפקיד החשוב שלה כמנהלת בחברה גדולה ושהיא לא רוצה להדמות לאימה.
המפגש עם התמונה בקלף גרם לה להזיל דמעות.
זהו יופיים וכוחם של קלפים השלכתיים. הם גירוי חיצוני שמפעיל אותנו, מזמינים אל המרחב התבטאות רגשית ותקשורתית עם האחר ועם עולמו הפנימי.
לאחר עבודת הקלפים היא הבינה, נכנס בה שקט.
מבחינתה המפגש הצילומי היה לפגוש את עצמה בקבלה.
היא רק רצתה להיות, שמישהו יראה אותה, יזהה את הכישרון והיכולת של מה שהיא אוהבת, להיות היא בנוכחות שקטה, במופנמות , ולהגיד תודה על מה שיש לה.
כשחזרנו לצילומים העיניים הפסיקו למצמץ, היא ישבה בנינוחות וכל תמונה יצאה פיגוז, היא החלה להתאהב בעצמה וממש לא רצתה להפסיק להצטלם.
היה לי תפקיד של מראה, מראה שמציגה את התשוקה החבויה בתוכה להיות מוערכת ונוכחת. לזהות ולשקף לה את היכולות שרוצים לפרוץ כי הם בשלים לגמרי ועצורים בשל פחד ותסכול.
הלמידה באמצעות הערוץ החזותי היא תהליך דינאמי מורכב הכוללת בתוכה קליטת גירויים רבים המשתנים בלי הרף בזמן ובמרחב, יחד עם היכולת לפרש את משמעות הגירויים הללו ואת חשיבותן. כדי שהראייה תספק לילד מידע בעל משמעות, על העיניים והמבנים הנלווים להן לראות בבירור, עליהן לנוע ולהתמקד לפי הצורך במטרות הנעות בחלל שבו האור והרקע משתנים כל העת, עליהן להתייחס לפרטים רלוונטיים ולהתעלם מפרטים שאינם רלוונטיים ועליהן להעביר את כל המידע הזה למוח מבלי לסלף אותו. מרגע שהמידע החזותי מגיע למוח, על המוח להבינו או לפרש אותו ובכך ליצור עיבוד מידע חזותי וקוגניציה חזותית. איכות הראייה והתפיסה החזותית של הילד משפיעה על כל ההיבטים של התפתחותו הפיזית, השכלית,הרגשית והחברתית. התפיסה החזותית היא מרכיב מכריע ביותר בלמידתו של הילד. ילדים עם בעיות הפוגעות בתפיסה החזותית מתקשים לזהות, לזכור ולארגן דימויים חזותיים לפי הצורך, על מנת להבין את הסמלים הכתובים והמאוירים המשמשים ללמידה (קורץ,2011).
בעיות ראייה קשורות פעמים רבות ללקויים התפתחותיים שונים והן נפוצות בילדים עם אוטיזם, שלעיתים קרובות מציגים התנהגויות כגון הימנעות מקשר עין, בהייה באורות או בעצמים מסתובבי,הסתכלות בדברים מזווית העין והימנעות מהתבוננות ישירה בידיהם בעת ביצוע פעולות הכרוכות במוטוריקה עדינה. ילדים רבים עם אוטיזם מגלים רגישות יתר למגע או לגירוי חזותי ונמנעים מחוויות כאלה. תשומת ליבם ממוקדת יותר בתחושות הגוף הבסיסיות הקשורות לערנות שכלית, למנח הגוף, לתנועה ולמגע. כל עוד הם אינם לומדים לעבד את המידע מתחושות אלה באופן אוטומטי, קשה להם להתייחס למידע חזותי. כאשר הם ממקדים את מלוא תשומת ליבם בגירויים חזותיים, הם עשויים להתעלם מהראייה ההיקפית ולהישאר מקובעים בפרטים חסרי החשיבות של המשימה. עקב כך אינם מצליחים במקרים רבים להתקדם במסלול הרגיל של התפתחות הראייה ולהבין את ההיגיון שבמידע החזותי החיוני ללמידה.
כשהייתי ילדה ואפילו נערה בבית הספר החוויה שלי הייתה שיש המון מילים. העין למדה לסרוק שורות ארוכות של מילים, המוח נדרש לעשות הקשרים בין אותיות ומילים ולייצר הבנה, הפשטה. פעמים רבות זו הייתה משימה לא פשוטה. אני זוכרת את עצמי יושבת וקוראת משפט הלוך וחזור והמילים כל אחת מוכרת, אך הצירוף ביניהן פשוט לא התחבר והתקשיתי להבין את הרעיון.
בספרי הלימוד היום, אם יש ספרים, ניתן מקום של כבוד לאחר הבנה שלדימוי החזותי תפקיד חשוב בהנגשת מידע. 70% מתפקודי המוח קשורים בחוש הראיה ולא בכדי עולם הדימויים החזותיים תפס מקום מרכזי בהבניית המידע והבנת העולם.
לצלם לסלו מוהולי נאג'י, 1931 שהיה מחלוצי המודרניזם באמנות הייתה מן נבואה שהגשימה את עצמה , הוא אמר: "האנאלפביתים של העתיד לא יהיו אלו שאינם יודעים קרוא וכתוב אלא אלו שלא ידעו להשתמש במצלמה". אז היום כולם יודעים להשתמש במצלמה.
השאלה שעולה מכך שכולם מחזיקים מצלמות מסוגים שונים ומצלמים באופן אוטומטי ובנגישות מקסימאלית: האם כל מי שיודע להשתמש במצלמה יודע גם לקרוא תצלומים? האם שפע הדימויים הסובבים אותנו היוצרים והמבנים את תודעתנו לעולם, יצר מודעות לצורך בהבנה, פענוח ופרשנות של תצלומים?
אני חושבת שנכון להיום צריך היה לשנות את המשפט ולהגיד שהאנאלפביתים של העתיד יהיו אלו שאינם יודעים לקרוא תצלומים, להבינם ולפרשם (תחום שנקרא 'אוריינות חזותית').
אז שלא כמו הלחיצה היוצרת את התמונה, כדי להבין תצלום יש צורך ללמוד את שפת הצילום. זוהי לא פעולה אוטומטית. התצלום נראה כאילו פשוט להבינו, הוא הרי צילום של מציאות מסוימת שנתפסה לרגע והיא ברורה מאיליה. אז זהו שלא.
למידה ושליטה בשפת הצילום מאפשרת לנו לזהות תמונה טובה ומגבירה את ההנאה ממנה. תמונה טובה אינה בהכרח יפה. זוהי תמונה המשלבת רגישות ויכולת לתרגם תחושות ומחשבות לשפת הצילום וזה מה שמבדיל צלם טוב מצלם שמצלם יפה. תצלום טוב מעניק לנו חוויה אסתטית.
בחוויה אסתטית, על פי טרי דיפי (DUFFY) "אנו מאבדים את ה'העצמי' שלנו וזוכים בו בחזרה. ה'עצמי' נשכח כאשר הוא נטמע במושא ההתבוננות וחקירתו, ובשובו החוויה שחווינו הופכת לחלק מאיתנו...מה שמנתק אותנו מכל דבר אחר הוא גם המשיב לנו את ישותנו. מאותו רגע החוויה שחווינו מוטמעת בתוכנו ומשפיעה על זהותינו"
כל כך הרבה תמונות מציפות אותנו אבל אינם מושכות את תשומת ליבנו. כמה שקיעות, זריחות, תינוקות, פרחים ,ציפורים וחרקים אפשר לראות .אותי זה פשוט משעמם. יש מעט מאד צלמים שהופכים נושאים כאלו למרתקים, למרגשים. תצלום טוב צריך לעורר סקרנות, משהו לחשוב עליו.
הוא צריך ליצור את החיבור בין הרגש לשכל. משהו בתוכי צריך לזוז כשאני רואה אחד שכזה. זה מה שקרה לי כשעיניי פגשו את התצלום הזה בתערוכת צילום בתל אביב במתחם התחנה. זה היה בחודש יולי. היה לי חם מאד וכל מה שרציתי זה ללכת משם ולהסתפן מתחת למזגן. ואז עיניי פגשו את הדימוי הזה. ליבי איבד פעימה ואחר פעם בחוזקה. הופנטתי. התקרבתי אל התצלום ונעמדתי דקות רבות, עיניי הבריקו מלחות מלוחה וידעתי שזכיתי ברגע נדיר.
בבואי לנתח את התצלום אני פורסת על שולחן המודעות שלי עולמות תוכן, רגשות, אמונות ודעות. מתחת להם זורם עולם עשיר של תכונות וסיפורים פנימיים, שאני לא מודעת להם והם אלה שמקפיצים ומסעירים אותי. אני יוצאת למסע פיענוח ופרשות התצלום כדי לדעת מה מנהל אותי ולבחור אם לדחות או לאמצו על הסף.
לוקחת איתי את הגדול מכולם, זה שיצר הבנייה בפענוח של תצלום, הוגה הדעות הצרפתי רולאן בארת.
בספרו מחשבות על הצילום (1980), כותב כי הצלם עורך מעין הצגה לצופה כדי להדהים אותו, לעורר את התעניינותו ולגרום לו לחוש תחושת הלם. לשם כך הוא בוחר לפעמים לצלם את הנדיר, את המיוחד והחריג, את הבלתי יאמן. עודד בלילטי יוצר תצלום מפתיע, יוצר "מציאות" הירואית בלתי אפשרית.
בארת מתאר את חוויית החלום כמגע בעולם הפנימי:" שמתי לב כי בין הצילומים...היו שעוררו בי חדווה עזה, דקה, כאילו הופנו אל מוקד דומם, יסוד ארוטי או שורט הגנוז בי"
זה מה שחוויתי בעומדי מול התמונה בתערוכה שהתקיימה במתחם התחנה בתל אביב. התפעמות והיקסמות. לרגע ריחפתי בעולם אחר, התנתקתי מחוסר הנוחות שהסב לי החום הרב.
בארת קושר את חוויית החלום ועולם הסמלים של יונג אל פעולת ההתבוננות בצילום. זוהי תקשורת אישית הפועלת בשפת דימויים, פעולה לא מודעת על התודעה.
למילה 'התבוננות' יש בקבלה הקשר ברור אל הבינה, אל אותו מקום נפשי עמוק שמחבר את הראיה עם המקום הנפשי.
מה אנחנו רואים בתמונה? בצילום מתועדת קבוצה גדולה של שוטרים כשהם דוחפים מתנחלת אחת, המתנגדת להם.
התמונה מחולקת ל 2 חלקים באמצעות מגן הפלסטיק אותו הודפת האישה. המגן יוצר קו אנכי שמתחיל ממש מהחלק התחתון של התמונה ונגמר במפגש עם ענן העשן שעולה מימין למעלה. מצידו הימני עומדת האישה ומאחוריה ברקע קבוצת אנשים שלא מראה עניין בקורה בחזית התמונה.
מצידו השמאלי עומדים עשרות שוטרים מאובזרים בקסדות, מגני פנים היורדים במורד מדרגת הכורכר ומנסים להדוף את האישה. כמו כן צלע המחומש (שוטרים מחומשים) עומדת במקביל למגן. כל אלה יוצרים מסה המגבירה את תחושת הלחץ על משולש ישר זווית שיוצרת האישה. הצלע האנכית מקבילה ללוח הפרספקס אותו דוחפת ולצלע שנוצרה במחומש של השוטרים. הקו האנכי מתאר חיבור בין עולמות, מסמל תחושה של ביטחון, אורך, זקיפות, יציבות, חיים. שאיפה כלפי מעלה. מפגש משולש של 3 קווים אנכיים, הנוצרים ממצב עימות קשה מתאר את עוצמת השבר בכל המשמעויות הללו.
לצפייה בתמונת המתנחלת מול חיילים של עודד בלליטי לחצו כאן
בהתבוננות על המערכת הצורנית שבונה את התמונה ניתן לראות שהחלק השמאלי בנוי ממחומש ושני משולשים חדים שהקודקוד שלהם בונה אל הקו האנכי של המגן.
הצורה הגיאומטרית הבסיסית בתצלום היא המשולש. משולש שיוצרת המתנחלת, משולש מדרגת הכורכר הלבן, משולש הנוצר על ידי האנשים הצופים למעלה ומשולש נוסף ומשמעותי הנוצר על ידי המתנחלת והשוטרים. המשולש מסמל את חוק השלוש (שילוב) - ההיתקלויות של אותם הכוחות החוברים יחדיו ליצירת מאורע חדש.
משולש, בדרך כלל, קשור לאנרגיה, לאש. משולש הוא צורה דינאמית, בניגוד למרובע שהוא צורה סטטית. ביהדות העולם עומד על שלושה דברים: תורה, עבודה וגמילות חסדים.
המשולש הוא צורה בעלת זוויות חדות, צורה דינאמית, אנרגטית, הוא קשור לתנועה שישנה בין העולמות העליונים לתחתונים ולהפך, (שילוב של שני משולשים, לכן, זה על גבי זה, יציין תנועה דו כיוונית, וזה הסמל של המגן דוד).
הגיבורה, מושא המבט של הצלם, אליה אני מתבוננת וממנה אני נרגשת , נראותה משקפת לי אותי. אני מזדהה איתה (לא פוליטית), היא מודל שיש בו אוסף ערכים ותכונות שאני מזדהה איתם. היא עומדת איתנה נגד הרוב, אחת מול רבים, נעמדת על שלה במלא הגבורה. הסיטואציה בלתי אפשרית אך היא יכולה לה. לא מוותרת לעצמה – לא מוותרת על עצמה. האם ככה אני חווה את עצמי?
מעבר למפגש המסעיר שמציף בי את ההזדהות המיליטנטית והפן הגברי באישה התצלום הזה כל כך בנוי, מאורגן לתפארת, כאילו העמיד הצלם את הדמויות לקראת הצילום. הצלם בחר לצלם מנקודת מבט של הסתכלות מעט נמוכה מגובה העיניים. יש פה נקודת מבט שוויונית וחומלת. העדשה איתה צילם היא עדשה רחבה שמאפשרת תפישת מציאות רחבה מצד אחד, אך דורשת מהצלם להתקרב למצולם, ליצור קירבה (פיזית וגם ריגשית) ומעורבות בסיטואציה הקשה.
בלילטי רוצה לתת לנו את התמונה כולה, כלאמר שנזהה את מקום ההתרחשות, את מספר ה'שחקנים' הרב בתמונה את העומס שסיטואציה זו מביאה איתה.
השמים נטולי העננים אך מלאי העשן מבשרים סערה נוראה. העשן השחור שעולה מספר לנו, כי יש בעיות בבית, דאגה גדולה, יש להתייחס לזה כאל אזהרה! בתרבותנו לענן שחור משמעות העשויה להתקשר לשואה בעקיפין. ניתן גם להתייחס לענני העשן שמתכתבים עם שריפות על רקע ה"אינתיפאדות".
ברצוני להתייחס למשמעותם של הצבעים בתצלום משום שהם יוצקים הבנה נוספת עבורי.
האישה עוטה על עצמה מעיל גדול וירוק. כידוע, הירוק מסמל צמיחה והתחדשות. איפה שיש ירוק יש חיים וצמיחה. ההתחדשות היא הסוד האמיתי של החיים, ובמקום בו אין התחדשות יש עצירה וחולי. האם הגירוש הוא חולי? הוא עצירת הצמיחה? על איזו צמיחה אנחנו מדברים? האם הצמיחה היא צמיחתו של תהליך מדיני לשלום או צמיחתו של היישוב היהודי בשומרון ? מהי נקודת מבטו של הצלם בעניין?
האישה לובשת חצאית ארוכה מלאת בד בצבע סגול ועליה סינר לבן. הצבע הסגול הוא שילוב בין כחול לאדום. יש בו מהרוחניות של הכחול ומהאש של האדום והוא עוסק בדברים שמעבר לחומר. הסגול מאפשר לנו לראות את מה שיש שם "מעבר" לפיזי ולמצוא את דרכנו הרוחנית. האם האישה הלוחמת הזו יכולה לראות מעבר לכאוס הסובב אותה? האם היא יכולה להבין מהי השליחות הרוחנית במצב שנוצר?
הצבע השחור מסמל הגנה מצד אחד אולם גם מייצג סגירות מצד שני. אלו הם שני הצדדים של השחור. עלינו למצוא את האיזון בין הרצון להגן ולהתגונן לבין הסגירות וחוסר התקשורת המתלווה לכך.
בהסתכלות על התצלום נראה בחלק של השוטרים, דומיננטיות של השחור המגן והמסוגר (גם המבנה המחומש שלהם כזה) וכתמי צבע קטנים בתוכו לעומת זאת נראה בחלקה של האישה צבעוניות מתקשרת ריפוי והבנה.
אם נסתכל נראה שהשחקנים, השוטרים והאישה יוצרים את צורת משולש המוקף בצבע בהיר. הבהירות הזו מכניסה שקט, יש בה אלמנט עוטף ומרכך את הסיטואציה, קצת מתפקד כמו רחם. הבהירות עוטפת את השחקנים ליישות אחת, לבני אותו עם. המאבק הזה הוא מאבק כואב וקורע של עם אחד ולא בין עם ואויבו. הבהירות מבליטה את הדרמה הכהה, נותנת לה מקום מאד מתוחם, לא מתפרץ, כמו אומרת שניתן להתמודד עימו למרות הקושי הגדול.
נקודה אחת מאד מסוימת 'הרסה' אותי כשראיתי אותה. בארת קורא לנקודה זו 'פונקטום' (דקירה), זהו סמל, פלטפורמה המניעה מן הלא מודע, תוכן המבקש להתבטא אצל המתבונן. הפונקטום שלי עושה את כל הצילום עבורי לחוויה מסעירה.
הנקודה היא החיבור של כף רגלה של המתנחלת עם 'כמעט' פינת התמונה. רגלה של המתנחלת קרובה מאד לפינה, יש עוד מעט מקום עד שתדחק לפינה. יש לה SPAECE.
פרשנות אחרת אומרת לי, הפינה כאילו משמשת עבורה לתומך, מקום לנעיצה מול הכוח העצום מולו היא עומדת. יש לה נקודת משען, יש לה יתד. היא נאחזת באדמה בצורה כל כך פואטית, כל המסה הענקית של השוטרים נשענת על נקודה שברירית שכזו. בלילטי עוזר למתנחלת מול הבלתי אפשרי ויוצר לה מסגרת ויזואלית תומכת.
כאמור, חווית המתבונן בצילום היא סובייקטיבית והשלכתית. עברתי מסע להבנת התצלום והרחבתי את גבולות ההבנה שלי. זוהי תחושה נפלאה של גדילה מתוך עניין וחקר.
יחד עם זאת כשהתמונה מציגה רבדים ומשמעויות רבים על מערכת צורנים ויזואלית נוצר תצלום מנצח, נוצר מצב כמעט אוביקטיבי. כאמור, התמונה הזו גרמה לעודד בלילטי להיות לזוכה פרס פוליצר לצילום חדשותי לשנת 2007.
"זאת היתה תמונה מהממת אחת, שלכדה את הכאוס והאמוציות שאפיינו את הפינוי", הסבירה קאתלין קארול, עורכת ראשית ב-Ap
שלכן,
רונית
כצלמת מתחילה בסוף שנות ה-80, התקשיתי להתמודד עם האלמנט הטכני של עולם הצילום. הגעתי ללימודי הצילום לאחר שסיימתי תואר ראשון באמנות באוניברסיטת חיפה. ידעתי שהמצלמה היא הכלי המדויק בשבילי, שדרכו אני מבטאת רגשות ואג’נדות חברתיות ופוליטיות. יחד עם זאת לא התחברתי לצד הטכני (המאד חשוב) בעולם הצילום. בנוסף, סבלתי מהזעת יתר קשה בידיי, שטפטפו כל הזמן, מה שהקשה על שמירת הדיוק ו’הניקיון’ בעבודה עם פילם. למדתי להשתמש בחיסרון שלי ולהפוך אותו ליתרון. עברתי לעבוד עם מצלמות מפלסטיק, קופסאות נס קפה שהפכו לקמרה אובסקורה, טיפלתי בנייר ההדפסה בטכניקות יצירתיות, שרפתי נגטיבים, עבדתי עם ניירות הדפסה שפג תוקפם והעדפתי כאלה שהיו ממש פגומים (עם פטריות). בעוד מסביבי חבריי ללימודים התגאו במצלמות והעדשות החדישות שרכשו אני נהניתי מהחקר של התהליך תוך התבוננות פנימה והאמצעים שלי ‘הלכו אחורה’. מקור ההשראה שלי הייתה ועודנה צלמת הפורטרטים האנגלייה, ג’וליה מרגרט קמרון, אשר החלה לצלם בשנות השישים של המאה ה – 19, בגיל 49, ולמשך 12 שנה בלבד, אישה שהקדימה את זמנה.
היא נחשבת לפורצת דרך של אותה תקופה, אבל אז נחשבה לתימהונית. היא הייתה הראשונה שיצאה מגבולות הצילום הרשמי, סתמי, נטול אופי צילומי ואנושי. צילומיה משלבים מציאות ואידאל. קמרון שאפה לתפוס ולשמר יופי. כך היא כותבת-” השתוקקתי לתפוס את כל היופי שבא לפני עד שכמיהתי תסופק” (ציטוט נלקח מהאוטוביוגרפיה של קמרון, שלא ראתה אור: Annals of My Glass House.)
הטכניקה המסורבלת ביותר בשיטת הקלוטייפ גרמה לה להיות מאותגרת טכנית. בטכניקה זו המצולמים נדרשו לשבת בצורה קפואה למשך זמן ממושך ולכן חלק מהתמונות יצאו מחדות מרוככת או בטשטוש. קמרון אהבה את האפקט שנוצר מהטשטוש. גם השריטות שנוצרו על הנגטיבים מצאו חן בעיניה. היא בחרה לעבוד עם האפקטים האלו והפכה אותם לחלק מהיצירות שלה. למרות שהצילומים שלה היו חסרי חדות והם לא היו נורמליים לאותה תקופה, הם יצרו רגשות ורוחניות של הדמות המצולמת.
מרגרט ידעה כבר אז, שצילום פורטרט חייב להעביר את רוח האדם המצולם, באמצעות כלים צילומיים כגון מבט, אור, זווית, חיתוך, כלים שמביאים לידי ביטוי את אישיות המצולם ואת עמדת הצלם.
בגיל 49 (כמו קמרון! מדהים), פתחתי סטודיו לצילום פורטרטים נשיים. כצלמת אני חוקרת באמצעות דיאלוג, הקשבה ומבט דרך המצלמה את יופייה של המצולמת ומנסה לאפיין את ייחודה ועוצמותיה. לתת ביטוי ויזואלי לניסיון ולחוכמת החיים.
כצלמת אני חוקרת באמצעות דיאלוג, הקשבה ומבט דרך המצלמה את אישיותו של המצולם ומנסה לאפיין את ייחודו ועוצמותיו.
התהליך דומה הן בצילום עסקי בו אני מייצרת דימוי שתפקידו למגנט לקוחות לאיש/ת העסקים והן בעבודה תהליכית בצילום נשים בוגרות, שם אני נותנת ביטוי ויזואלי לניסיון ולחוכמת החיים שנשים אלו מביאות איתן. לתת להן במה, מקום וכבוד בתרבות שמעריצה נעורים.
פוטותראפיה היא תרפיה באמצעות צילום, והיא משתייכת לטיפול באומנויות. אנשים מתחום הטיפול והחינוך עושים שימוש בכלי הצילום בעבודתם עם יחידים וקבוצות. מטרתה של הפוטותראפיה היא להפוך את הצילום לכלי, שבאמצעותו ניתן לעקוף את חומות ההגנה של המטופל ולייצר עמו תקשורת בלתי מילולית תוך הגברת תחושת השליטה שלו. התהליך מאפשר ראייה פשוטה וישירה מעבר לדימויים שיש לאדם על עצמו. באמצעות הצילומים והתמונות מתאפשר למצולם לראות את רב המימדיות שבו, המורכבות והפשטות, ובעצם לראות את עצמו ואת הזולת באופן שלם יותר.
כאשר אדם יוצר תמונה הוא למעשה יוצר מציאות. במידה מסוימת הוא מציג אותה כפי שהיא ניבטת מעיניו, הוא מבנה אותה מחדש בטכניקות צילום, ואף מכונן מציאות או ממציא אותה כאשר הוא מביים צילום. צלמים כמו גם מטופלים משליכים את עולמם הפנימי על הצילום. הייחוד של תרפיה באמצעות צילום להבדיל מצילום רגיל, הוא השיח שהמטפל-מטופל מנהלים סביב הצילום. המטופל יכול דרך הצילום לשוחח על קשיים שחש, לשתף את המטפל בנושאים מורכבים, ואף להבין על עצמו דברים שלא הבין לפני כן. למעשה, ניתן לומר במידת מה שהצילום מאחד את המודע והלא מודע של המטופל, כשהמודע היא מה שהוא ידע על הצילום כשהחליט לכוונו באופן מסוים, והלא מודע זה כל מה שהוא לומד לאחר אקט הצילום.
רובנו רוצים להרגיש יצירתיים, אהובים ואוהבים, בעלי פניות לנעשה סביבנו. למרות רצון כנה זה חשים כבולים, בלתי ממומשים ומלאי ביקורת ושיפוטים כלפי עצמנו והסביבה, וכך אנו נאטמים להתבוננות ולקורה סביבנו. ההתבוננות מאפשרת לנו להשתחרר מתחושות אלו, לראות אחרת, לראות צלול יותר.
המצלמה משקפת ולמעשה מציגה אחדות בין החוץ לפנים, כאשר אנו טרודים במשהו, זה ניבט בפנינו ומשתקף בגופינו. וכאשר ישנה הרפייה ולו לרגע קט, מהמאבק להיות מה שאנו לא, וההתעסקות העצמית פוחתת, אז הפשטות, היופי והאור שישנם תמיד- נגלים. בעצמנו ובאחרים.
