פוטותרפיה היא גישה טיפולית המשתמשת בצילום ככלי טיפולי במגוון של הקשרים. היא כוללת שימוש בתמונות הנלקחות על ידי המטופל או מתצלומים קיימים כדי לסייע בתהליך הטיפולי. באמצעות דימויים חזותיים, הפוטותרפיה מאפשרת למטופלים לעסוק בתכנים רגשיים ולחבר בין תכנים אישיים לבין עולם התוכן החזותי.
ג'ודי ווייזר, פסיכולוגית קנדית, פרסמה בשנת 1975 את המאמר האקדמי הראשון ובו נתבע המונח "פוטותרפיה". החל משנת 1973, השתמשה ווייזר בתצלומים בעבודתה עם ילדים לקויי שמיעה. שנתיים לאחר מכן, הופיעה במגזין האמריקאיPsychology Today הודעה קצרה, שפנתה אל אנשי מקצוע שמשתמשים בצילום בייעוץ או בטיפול רגשי. בעקבות היענותם של כ-200 אנשי מקצוע, נוסד עלון החדשות PhotoTherapy Quarterly Newsletter, שנועד לעוסקים בתחום זה.
ווייזר אף חיברה ספר חשוב בשם "טכניקות בפוטותרפיה – לחקור את הסודות של צילום אישי ואלבומי המשפחה". ברוב הטכניקות של ווייזר, משתמש המטפל בתצלומים כאובייקט חיצוני לחילוץ המציאות הפנימית ממטופליו. השיטה ההשלכתית של ווייזר מבוססת על התפיסה שמבטנו בתמונה משקף את פנימיותנו. בשנת 1982 הקימה ווייזר את המרכז לפוטותרפיה בוונקובר www.Phototherapy-centre.com.
ווייזר (1975) מגדירה פוטותרפיה:
"בטיפול פוטותרפי משתמשים בצילומים אישיים, צילומי משפחה וצילומים אחרים בנוסף להרגשות, מחשבות, זכרונות ואסוציאציות שאלה מעוררים כמקדמי העמקה, תובנה ושיפור התקשורת בין מטפלים ומטופלים, וכל זאת בהנחיה של אנשי טיפול מקצועיים ומורשים ובאופן שלא ניתן להשגה על ידי מלים בלבד." (ע"מ 22)
ווייזר מבחינה בין טיפול בצילום (פוטותרפיה) ובין טכניקות של צילום טיפולי בהקשרים שאינם טיפוליים באופן רשמי – שיטות עבודה טיפוליות שאינן מחייבות התערבות של איש מקצוע טיפולי וננקטות לצורך שיפור המודעות העצמית, להיכרות עם העצמי, לשיפור תקשורת עם בני משפחה ולמטרות קהילתיות למיניהן. (אמירה אור,מוסררה)
אחת מנקודות ההשקה המרכזיות בין צילום לטיפול טמונה בצורך הבסיסי של הנראות. בתחום הצילום, הצורך הזה בא לידי ביטוי דרך הצלם שמעוניין להציג דימוי שמשקף את נקודת מבטו האישית. אותו צורך ניתן לראות גם אצל
המצולמים, בכל גיל. הכמיהה של המצולם היא לראות את עצמו בעיני אחרים, ולא רק את התמונה המוכרת לו במראה.
עניין זה הוא הרבה יותר מורכב ממה שנראה במבט ראשון על פעולת הצילום, שנראית פשוטה לכאורה. הפילוסוף רולאן בארת (1980) מתאר בספרו "מחשבות על הצילום" את חוויתו כמצולם: "אני מופיע לפני העדשה בו זמנית כנוגע למה שאני חושב שאני, מה שאני רוצה שיזוהה על ידי אחרים, מה שהצלם חושב שאני, ומה שהצלם מבקש להציג במלאכתו." (עמ' 18) כאן מתקיימים מספר מרכיבים במקביל, ולא תמיד הם מתלכדים ליצירת תמונה שמספקת את הצלם ואת המצולם כאחד. לעיתים יש פער בין הרצון של המצולם להיראות מנקודת מבטו לבין רצון הצלם להציג אותו לפי ראות עיניו. נדיר למצוא צילום שבו האדם מרגיש שהצלם תפס אותו "כפי שהוא". (אורנה גלס, מוסררה)
