אם אתם רוצים לשדר תשוקה ויצריות, חום ועוצמה.
אם אתם רוצים להיראות חיוניים, יצירתיים ומרגשים.
אם אתם מעוניינים להקרין אור ושמחה או לשדר מסר של הזדמנויות.
אם אתם חולמים להקרין רוגע, שליטה במצב ויציבות.
אם אתם מעוניינים לשדר ממלכתיות או רוחניות.
אם אתם רוצים לשדר צמיחה והתחלה של חיים חדשים.
אם אתם רוצים לשמור על ניטרליות ואיפוק.
דעו שהוא מסמל עוצמה, רשמיות, אלגנטיות ומסתורין.
בעזרתו תוכלו לשדר טוהר, תמימות, רומנטיות ורוחניות.
יש דברים שהמצלמה אוהבת ואחרים, שלא.
למשל, בגד מחויט עובר טוב בצילומים. פסי רוחב ואורך ממש לא!
פרחים, משבצות וטקסטורות גדולות המרוחות על הבגד יגרמו לכם להיראות גדולים יותר ממה שאתם באמת, לכן, כדאי לוותר עליהם, גם אם אתם ממש אוהבים אותם. מחשוף קטן מאריך את הצוואר, אבל בבקשה... אל תגזימי.
בעיקרון, כמה שיותר נקי, כמה שפחות אביזרים והדפסים, כך תיראו טוב יותר מול המצלמה.
אז מה היה לנו כאן? קווים נקיים, בלי פסים, נקודות, משבצות והדפסים צעקניים. אביזר אחד מיוחד שיוסיף ללוק שלך מראה ייחודי שמתאים לך.
המצלמה לא משקרת, לכן חשוב שתגיעו למפגש הצילום כשאתם נראים הכי טוב שאפשר. נשים וגם גברים - אל תוותרו על איפור מקצועי.
המסר עובר באופן נכון ורגשי יותר כאשר יש הלימה בין המסר לבין שפת הגוף. הכל מתחיל ונגמר בהבעות הפנים והדרך שבה אדם מחזיק את עצמו. יציבה זקופה, כתפיים משוכות לאחור, ראש זקוף, עמידה נוחה, מראה על ביטחון. חיוכים קטנים (או גדולים), מראים על פתיחות, שמחה, נינוחות, חברתיות. התקשורת הבלתי מילולית עוברת וחודרת לצופה, לגוף, ללב ולרגש ומייצרת אמון ראשוני.
ציפורניים, שיער, זקן, שיניים ונעליים. לקראת צילומים חשוב לדאוג לקצוות - לצבוע את השיער, להתגלח טוב טוב, לטפח את הציפורניים ורצוי לא בליווי לק צעקני.
התאימו את המסרים שלכם לצבעי הלבוש.
המצלמה אוהבת שמחת חיים, התלהבות, אנרגטיות והרבה חיוכים. לכן, ביום הצילומים, לפני נתחיל, אני מציעה שתזכירו לעצמכם כמה אתם נהדרים, ואיזו תועלת אתם מייצרים לאחרים, ועם התחושה הזו תבואו לצילומים. מבטיחה לכם שהם יהיו נהדרים.
הלמידה באמצעות הערוץ החזותי היא תהליך דינאמי מורכב הכוללת בתוכה קליטת גירויים רבים המשתנים בלי הרף בזמן ובמרחב, יחד עם היכולת לפרש את משמעות הגירויים הללו ואת חשיבותן. כדי שהראייה תספק לילד מידע בעל משמעות, על העיניים והמבנים הנלווים להן לראות בבירור, עליהן לנוע ולהתמקד לפי הצורך במטרות הנעות בחלל שבו האור והרקע משתנים כל העת, עליהן להתייחס לפרטים רלוונטיים ולהתעלם מפרטים שאינם רלוונטיים ועליהן להעביר את כל המידע הזה למוח מבלי לסלף אותו. מרגע שהמידע החזותי מגיע למוח, על המוח להבינו או לפרש אותו ובכך ליצור עיבוד מידע חזותי וקוגניציה חזותית. איכות הראייה והתפיסה החזותית של הילד משפיעה על כל ההיבטים של התפתחותו הפיזית, השכלית,הרגשית והחברתית. התפיסה החזותית היא מרכיב מכריע ביותר בלמידתו של הילד. ילדים עם בעיות הפוגעות בתפיסה החזותית מתקשים לזהות, לזכור ולארגן דימויים חזותיים לפי הצורך, על מנת להבין את הסמלים הכתובים והמאוירים המשמשים ללמידה (קורץ,2011).
בעיות ראייה קשורות פעמים רבות ללקויים התפתחותיים שונים והן נפוצות בילדים עם אוטיזם, שלעיתים קרובות מציגים התנהגויות כגון הימנעות מקשר עין, בהייה באורות או בעצמים מסתובבי,הסתכלות בדברים מזווית העין והימנעות מהתבוננות ישירה בידיהם בעת ביצוע פעולות הכרוכות במוטוריקה עדינה. ילדים רבים עם אוטיזם מגלים רגישות יתר למגע או לגירוי חזותי ונמנעים מחוויות כאלה. תשומת ליבם ממוקדת יותר בתחושות הגוף הבסיסיות הקשורות לערנות שכלית, למנח הגוף, לתנועה ולמגע. כל עוד הם אינם לומדים לעבד את המידע מתחושות אלה באופן אוטומטי, קשה להם להתייחס למידע חזותי. כאשר הם ממקדים את מלוא תשומת ליבם בגירויים חזותיים, הם עשויים להתעלם מהראייה ההיקפית ולהישאר מקובעים בפרטים חסרי החשיבות של המשימה. עקב כך אינם מצליחים במקרים רבים להתקדם במסלול הרגיל של התפתחות הראייה ולהבין את ההיגיון שבמידע החזותי החיוני ללמידה.
חציתי את גיל 50. קצת נצבט הלב, אבל יחד עם זאת, יש משהו בגיל הזה שמהלך בי כבוד וקסם, עם קורטוב של חשש. אם תשאלי אותי, לא הייתי מוותרת על אף שניה בחיי, הייתי חותמת על כל טעות, פאשלה, אובדן ומהלך שעברתי. אוהבת כל שנייה ולא מתגעגעת לאף אחת מהן.
במהלך השנים למדתי לצפות ולהתאהב בכוחן של נשים בוגרות, בשלות. נקודת המבט אז רחבה וישנה פרספקטיבה עניינית יותר על החיים. לדברים הקטנים יש מימד של עומק וחשיבות ומחפשים פחות את ה- WOW והגדול. יונג כתב בספרו Memories, Dreams and Reflections שבמחצית השנייה של החיים, אנשים לעיתים קרובות מעמיקים יותר בחיפוש אחר משמעות. בגיל זה נשים מתחברות שוב לשאיפות, ליצירתיות, לערכים ולחוכמה שלהן, קולן הפנימי נעשה ברור וחד יותר במישורים השונים של החיים.
לכולנו יש סיפור חיים שנותן את אותותיו בנראות החיצונית שלנו. מרביתנו מתהלכות עם דימוי עצמי המורכב ממורכבות חיינו ומשינויים שעבר גופנו. בספר "תבונת גיל המעבר" נותנת ד"ר כריסטיאן נורתרפ הסבר מעמיק יותר לאותם שינויים. היא כותבת שבשנות הפוריות ההורמונים של האישה מייצרים לעיתים קרובות מעין מסך המכסה על המודעות שלה לצרכיה האישיים. מסך זה עוזר לה להתעלם מקשייה הרגשיים וממקד אותה בפעילות המיועדת בעיקר לצרכי משפחתה וסביבתה הקרובה. ההורמונים שבגופה מחזקים רגשות של סיפוק מתפקידה האימהי. בגיל המעבר, כשמסך זה מוסר עקב השינויים ההורמונליים, תיתכן מודעות גבוהה יותר של האישה לרגשותיה, למאווייה, וגם לכעסיה. יכולתה לבקר וליצור הבחנה בחברה מתחדדת, ולעיתים קרובות היא מרגישה דחף גובר להביע את עמדתה ולחולל שינויים.
מתוך מקום של אהבה וצורך החלטתי להתמקד בעבודתי בצילום נשים בוגרות, או כפי שנהוג לקרוא לשלב זה 'גיל המעבר'. שמתי לי כחזון להנכיח את נראות חכמתה וניסיון חייה, לספר את סיפורה ולתת לו ביטוי ויזואלי. בכך, ניתן לאפשר לה מבט מחודש אל עצמה מתוך מקום של סיפוק, שחרור והנאה. כוחו של הצילום הוא בשיקוף בבואת המצולמת, מה שמאפשר לה להתבונן בעצמה באופן השונה ממבט בראי, דרך עינה ופרשנותה של הצלמת.
המבט שהמצולמת חווה מצידה השני של המצלמה הוא מבט אוהב, מקבל, מעריך, המחפש לתת ביטוי חזותי לסיפורה של המצולמת. אני מאמינה כי היא מכירה את עצמה יותר טוב מכל אחד אחר. אני כאן כדי לאפשר לה לספר את הסיפור שלה ללא שיפוטיות ופרגון אמתי.
נשים רבות לא אוהבות להצטלם וחוסר הנינוחות הזו מתבטאת בצילומים, מכאן שהן מאששות את הנחת היסוד שלהן כי הן 'לא פוטוגניות'. כשהאישה נינוחה ונותנת ביטוי למקומות החזקים שלה, הצילום מנציח זאת והופך את הדימוי החזק והיפה לעובדה הקיימת כל הזמן. הוא הופך מתיעוד של מציאות מסוימת למציאות בזכות עצמו.
זוהי דרך ופעולה להקניית חוויה חיובית של נראות, לכדי שחרור, העצמה וחיזוק החוויה הנשית. באמצעות אישוש המבט בתוצר החדש נוצרת חוויה חזקה ואפקטיבית המהדהדת ומשפיעה על הדימוי הגופני והדימוי העצמי.
התחברת? גם את חושבת שמגיע לך להתאהב בעצמך?
לפרטים נוספים על מוצר 'אישי נשי' מבית הסטודיו של רונית ולפר, ליחצי כאן:
לתשומת ליבך, השירות בתשלום.
כשהייתי ילדה ואפילו נערה בבית הספר החוויה שלי הייתה שיש המון מילים. העין למדה לסרוק שורות ארוכות של מילים, המוח נדרש לעשות הקשרים בין אותיות ומילים ולייצר הבנה, הפשטה. פעמים רבות זו הייתה משימה לא פשוטה. אני זוכרת את עצמי יושבת וקוראת משפט הלוך וחזור והמילים כל אחת מוכרת, אך הצירוף ביניהן פשוט לא התחבר והתקשיתי להבין את הרעיון.
בספרי הלימוד היום, אם יש ספרים, ניתן מקום של כבוד לאחר הבנה שלדימוי החזותי תפקיד חשוב בהנגשת מידע. 70% מתפקודי המוח קשורים בחוש הראיה ולא בכדי עולם הדימויים החזותיים תפס מקום מרכזי בהבניית המידע והבנת העולם.
לצלם לסלו מוהולי נאג'י, 1931 שהיה מחלוצי המודרניזם באמנות הייתה מן נבואה שהגשימה את עצמה , הוא אמר: "האנאלפביתים של העתיד לא יהיו אלו שאינם יודעים קרוא וכתוב אלא אלו שלא ידעו להשתמש במצלמה". אז היום כולם יודעים להשתמש במצלמה.
השאלה שעולה מכך שכולם מחזיקים מצלמות מסוגים שונים ומצלמים באופן אוטומטי ובנגישות מקסימאלית: האם כל מי שיודע להשתמש במצלמה יודע גם לקרוא תצלומים? האם שפע הדימויים הסובבים אותנו היוצרים והמבנים את תודעתנו לעולם, יצר מודעות לצורך בהבנה, פענוח ופרשנות של תצלומים?
אני חושבת שנכון להיום צריך היה לשנות את המשפט ולהגיד שהאנאלפביתים של העתיד יהיו אלו שאינם יודעים לקרוא תצלומים, להבינם ולפרשם (תחום שנקרא 'אוריינות חזותית').
אז שלא כמו הלחיצה היוצרת את התמונה, כדי להבין תצלום יש צורך ללמוד את שפת הצילום. זוהי לא פעולה אוטומטית. התצלום נראה כאילו פשוט להבינו, הוא הרי צילום של מציאות מסוימת שנתפסה לרגע והיא ברורה מאיליה. אז זהו שלא.
למידה ושליטה בשפת הצילום מאפשרת לנו לזהות תמונה טובה ומגבירה את ההנאה ממנה. תמונה טובה אינה בהכרח יפה. זוהי תמונה המשלבת רגישות ויכולת לתרגם תחושות ומחשבות לשפת הצילום וזה מה שמבדיל צלם טוב מצלם שמצלם יפה. תצלום טוב מעניק לנו חוויה אסתטית.
בחוויה אסתטית, על פי טרי דיפי (DUFFY) "אנו מאבדים את ה'העצמי' שלנו וזוכים בו בחזרה. ה'עצמי' נשכח כאשר הוא נטמע במושא ההתבוננות וחקירתו, ובשובו החוויה שחווינו הופכת לחלק מאיתנו...מה שמנתק אותנו מכל דבר אחר הוא גם המשיב לנו את ישותנו. מאותו רגע החוויה שחווינו מוטמעת בתוכנו ומשפיעה על זהותינו"
כל כך הרבה תמונות מציפות אותנו אבל אינם מושכות את תשומת ליבנו. כמה שקיעות, זריחות, תינוקות, פרחים ,ציפורים וחרקים אפשר לראות .אותי זה פשוט משעמם. יש מעט מאד צלמים שהופכים נושאים כאלו למרתקים, למרגשים. תצלום טוב צריך לעורר סקרנות, משהו לחשוב עליו.
הוא צריך ליצור את החיבור בין הרגש לשכל. משהו בתוכי צריך לזוז כשאני רואה אחד שכזה. זה מה שקרה לי כשעיניי פגשו את התצלום הזה בתערוכת צילום בתל אביב במתחם התחנה. זה היה בחודש יולי. היה לי חם מאד וכל מה שרציתי זה ללכת משם ולהסתפן מתחת למזגן. ואז עיניי פגשו את הדימוי הזה. ליבי איבד פעימה ואחר פעם בחוזקה. הופנטתי. התקרבתי אל התצלום ונעמדתי דקות רבות, עיניי הבריקו מלחות מלוחה וידעתי שזכיתי ברגע נדיר.
בבואי לנתח את התצלום אני פורסת על שולחן המודעות שלי עולמות תוכן, רגשות, אמונות ודעות. מתחת להם זורם עולם עשיר של תכונות וסיפורים פנימיים, שאני לא מודעת להם והם אלה שמקפיצים ומסעירים אותי. אני יוצאת למסע פיענוח ופרשות התצלום כדי לדעת מה מנהל אותי ולבחור אם לדחות או לאמצו על הסף.
לוקחת איתי את הגדול מכולם, זה שיצר הבנייה בפענוח של תצלום, הוגה הדעות הצרפתי רולאן בארת.
בספרו מחשבות על הצילום (1980), כותב כי הצלם עורך מעין הצגה לצופה כדי להדהים אותו, לעורר את התעניינותו ולגרום לו לחוש תחושת הלם. לשם כך הוא בוחר לפעמים לצלם את הנדיר, את המיוחד והחריג, את הבלתי יאמן. עודד בלילטי יוצר תצלום מפתיע, יוצר "מציאות" הירואית בלתי אפשרית.
בארת מתאר את חוויית החלום כמגע בעולם הפנימי:" שמתי לב כי בין הצילומים...היו שעוררו בי חדווה עזה, דקה, כאילו הופנו אל מוקד דומם, יסוד ארוטי או שורט הגנוז בי"
זה מה שחוויתי בעומדי מול התמונה בתערוכה שהתקיימה במתחם התחנה בתל אביב. התפעמות והיקסמות. לרגע ריחפתי בעולם אחר, התנתקתי מחוסר הנוחות שהסב לי החום הרב.
בארת קושר את חוויית החלום ועולם הסמלים של יונג אל פעולת ההתבוננות בצילום. זוהי תקשורת אישית הפועלת בשפת דימויים, פעולה לא מודעת על התודעה.
למילה 'התבוננות' יש בקבלה הקשר ברור אל הבינה, אל אותו מקום נפשי עמוק שמחבר את הראיה עם המקום הנפשי.
מה אנחנו רואים בתמונה? בצילום מתועדת קבוצה גדולה של שוטרים כשהם דוחפים מתנחלת אחת, המתנגדת להם.
התמונה מחולקת ל 2 חלקים באמצעות מגן הפלסטיק אותו הודפת האישה. המגן יוצר קו אנכי שמתחיל ממש מהחלק התחתון של התמונה ונגמר במפגש עם ענן העשן שעולה מימין למעלה. מצידו הימני עומדת האישה ומאחוריה ברקע קבוצת אנשים שלא מראה עניין בקורה בחזית התמונה.
מצידו השמאלי עומדים עשרות שוטרים מאובזרים בקסדות, מגני פנים היורדים במורד מדרגת הכורכר ומנסים להדוף את האישה. כמו כן צלע המחומש (שוטרים מחומשים) עומדת במקביל למגן. כל אלה יוצרים מסה המגבירה את תחושת הלחץ על משולש ישר זווית שיוצרת האישה. הצלע האנכית מקבילה ללוח הפרספקס אותו דוחפת ולצלע שנוצרה במחומש של השוטרים. הקו האנכי מתאר חיבור בין עולמות, מסמל תחושה של ביטחון, אורך, זקיפות, יציבות, חיים. שאיפה כלפי מעלה. מפגש משולש של 3 קווים אנכיים, הנוצרים ממצב עימות קשה מתאר את עוצמת השבר בכל המשמעויות הללו.
לצפייה בתמונת המתנחלת מול חיילים של עודד בלליטי לחצו כאן
בהתבוננות על המערכת הצורנית שבונה את התמונה ניתן לראות שהחלק השמאלי בנוי ממחומש ושני משולשים חדים שהקודקוד שלהם בונה אל הקו האנכי של המגן.
הצורה הגיאומטרית הבסיסית בתצלום היא המשולש. משולש שיוצרת המתנחלת, משולש מדרגת הכורכר הלבן, משולש הנוצר על ידי האנשים הצופים למעלה ומשולש נוסף ומשמעותי הנוצר על ידי המתנחלת והשוטרים. המשולש מסמל את חוק השלוש (שילוב) - ההיתקלויות של אותם הכוחות החוברים יחדיו ליצירת מאורע חדש.
משולש, בדרך כלל, קשור לאנרגיה, לאש. משולש הוא צורה דינאמית, בניגוד למרובע שהוא צורה סטטית. ביהדות העולם עומד על שלושה דברים: תורה, עבודה וגמילות חסדים.
המשולש הוא צורה בעלת זוויות חדות, צורה דינאמית, אנרגטית, הוא קשור לתנועה שישנה בין העולמות העליונים לתחתונים ולהפך, (שילוב של שני משולשים, לכן, זה על גבי זה, יציין תנועה דו כיוונית, וזה הסמל של המגן דוד).
הגיבורה, מושא המבט של הצלם, אליה אני מתבוננת וממנה אני נרגשת , נראותה משקפת לי אותי. אני מזדהה איתה (לא פוליטית), היא מודל שיש בו אוסף ערכים ותכונות שאני מזדהה איתם. היא עומדת איתנה נגד הרוב, אחת מול רבים, נעמדת על שלה במלא הגבורה. הסיטואציה בלתי אפשרית אך היא יכולה לה. לא מוותרת לעצמה – לא מוותרת על עצמה. האם ככה אני חווה את עצמי?
מעבר למפגש המסעיר שמציף בי את ההזדהות המיליטנטית והפן הגברי באישה התצלום הזה כל כך בנוי, מאורגן לתפארת, כאילו העמיד הצלם את הדמויות לקראת הצילום. הצלם בחר לצלם מנקודת מבט של הסתכלות מעט נמוכה מגובה העיניים. יש פה נקודת מבט שוויונית וחומלת. העדשה איתה צילם היא עדשה רחבה שמאפשרת תפישת מציאות רחבה מצד אחד, אך דורשת מהצלם להתקרב למצולם, ליצור קירבה (פיזית וגם ריגשית) ומעורבות בסיטואציה הקשה.
בלילטי רוצה לתת לנו את התמונה כולה, כלאמר שנזהה את מקום ההתרחשות, את מספר ה'שחקנים' הרב בתמונה את העומס שסיטואציה זו מביאה איתה.
השמים נטולי העננים אך מלאי העשן מבשרים סערה נוראה. העשן השחור שעולה מספר לנו, כי יש בעיות בבית, דאגה גדולה, יש להתייחס לזה כאל אזהרה! בתרבותנו לענן שחור משמעות העשויה להתקשר לשואה בעקיפין. ניתן גם להתייחס לענני העשן שמתכתבים עם שריפות על רקע ה"אינתיפאדות".
ברצוני להתייחס למשמעותם של הצבעים בתצלום משום שהם יוצקים הבנה נוספת עבורי.
האישה עוטה על עצמה מעיל גדול וירוק. כידוע, הירוק מסמל צמיחה והתחדשות. איפה שיש ירוק יש חיים וצמיחה. ההתחדשות היא הסוד האמיתי של החיים, ובמקום בו אין התחדשות יש עצירה וחולי. האם הגירוש הוא חולי? הוא עצירת הצמיחה? על איזו צמיחה אנחנו מדברים? האם הצמיחה היא צמיחתו של תהליך מדיני לשלום או צמיחתו של היישוב היהודי בשומרון ? מהי נקודת מבטו של הצלם בעניין?
האישה לובשת חצאית ארוכה מלאת בד בצבע סגול ועליה סינר לבן. הצבע הסגול הוא שילוב בין כחול לאדום. יש בו מהרוחניות של הכחול ומהאש של האדום והוא עוסק בדברים שמעבר לחומר. הסגול מאפשר לנו לראות את מה שיש שם "מעבר" לפיזי ולמצוא את דרכנו הרוחנית. האם האישה הלוחמת הזו יכולה לראות מעבר לכאוס הסובב אותה? האם היא יכולה להבין מהי השליחות הרוחנית במצב שנוצר?
הצבע השחור מסמל הגנה מצד אחד אולם גם מייצג סגירות מצד שני. אלו הם שני הצדדים של השחור. עלינו למצוא את האיזון בין הרצון להגן ולהתגונן לבין הסגירות וחוסר התקשורת המתלווה לכך.
בהסתכלות על התצלום נראה בחלק של השוטרים, דומיננטיות של השחור המגן והמסוגר (גם המבנה המחומש שלהם כזה) וכתמי צבע קטנים בתוכו לעומת זאת נראה בחלקה של האישה צבעוניות מתקשרת ריפוי והבנה.
אם נסתכל נראה שהשחקנים, השוטרים והאישה יוצרים את צורת משולש המוקף בצבע בהיר. הבהירות הזו מכניסה שקט, יש בה אלמנט עוטף ומרכך את הסיטואציה, קצת מתפקד כמו רחם. הבהירות עוטפת את השחקנים ליישות אחת, לבני אותו עם. המאבק הזה הוא מאבק כואב וקורע של עם אחד ולא בין עם ואויבו. הבהירות מבליטה את הדרמה הכהה, נותנת לה מקום מאד מתוחם, לא מתפרץ, כמו אומרת שניתן להתמודד עימו למרות הקושי הגדול.
נקודה אחת מאד מסוימת 'הרסה' אותי כשראיתי אותה. בארת קורא לנקודה זו 'פונקטום' (דקירה), זהו סמל, פלטפורמה המניעה מן הלא מודע, תוכן המבקש להתבטא אצל המתבונן. הפונקטום שלי עושה את כל הצילום עבורי לחוויה מסעירה.
הנקודה היא החיבור של כף רגלה של המתנחלת עם 'כמעט' פינת התמונה. רגלה של המתנחלת קרובה מאד לפינה, יש עוד מעט מקום עד שתדחק לפינה. יש לה SPAECE.
פרשנות אחרת אומרת לי, הפינה כאילו משמשת עבורה לתומך, מקום לנעיצה מול הכוח העצום מולו היא עומדת. יש לה נקודת משען, יש לה יתד. היא נאחזת באדמה בצורה כל כך פואטית, כל המסה הענקית של השוטרים נשענת על נקודה שברירית שכזו. בלילטי עוזר למתנחלת מול הבלתי אפשרי ויוצר לה מסגרת ויזואלית תומכת.
כאמור, חווית המתבונן בצילום היא סובייקטיבית והשלכתית. עברתי מסע להבנת התצלום והרחבתי את גבולות ההבנה שלי. זוהי תחושה נפלאה של גדילה מתוך עניין וחקר.
יחד עם זאת כשהתמונה מציגה רבדים ומשמעויות רבים על מערכת צורנים ויזואלית נוצר תצלום מנצח, נוצר מצב כמעט אוביקטיבי. כאמור, התמונה הזו גרמה לעודד בלילטי להיות לזוכה פרס פוליצר לצילום חדשותי לשנת 2007.
"זאת היתה תמונה מהממת אחת, שלכדה את הכאוס והאמוציות שאפיינו את הפינוי", הסבירה קאתלין קארול, עורכת ראשית ב-Ap
שלכן,
רונית
לידיעתכן, אין לזה קשר למעמדינו הכלכלי והמקצועי. נשים בעלות עמדות מפתח מתרסקות מולה.
המצלמה היא כלי המאפשר לנו באמצעות מרחק פסיכולוגי שהיא יוצרת, להתבונן על עצמנו. היא לא ממציאה דבר. בפשטות, היא מתעדת את גלי האור שהעדשה קולטת.
קודם כל הרבה שיפוטיות. אנחנו חיים את הסיפורים הפנימיים שלנו והם לא תמיד מפרגנים לנו. כמו כן, אנחנו חיים בחברה שמעריצה ומקדשת את הנעורים. בגיל מסויים זה כבר לא עובד לנו. כוח הגרויטציה הוא כוח קוסמי ומי אנחנו שנעמוד בפניו. ואם זהו כוח קוסמי אז למה שלא נכבד אותו ופשוט נלמד לאהוב את סימני החיים, את מפת החיים על פנינו.
בשנתיים האחרונות שמתי לי כחזון לתת ביטוי ויזואלי ליופי של נשים בוגרות. לתת ביטוי למסע הזה שמכיל בתוכו הרבה ניסיון, תובנות וחוכמת חיים.
אני רואה במפה על פניי עדות ליובל שנותיי, את לימודיי הרבים, את פרידתי מאנשים אהובים, את החמלה שלמדתי בדרך, את הסובלנות, את זיק החיים הניבט מעיניי, את הורותי וזוגיותי.
הדרך שעברתי עד היום היתה מרתקת ומלאה בעליות וירידות חדות, בצמתים מלאי ערפל ותהייה ובחירה בנתיבים שעשו אותי.
אין לי קמצוץ של געגוע לעבר שלי, ולא הייתי רוצה להיות אפילו לא לשנייה במרחב הזמן ההוא. ולא כי היה לי רע.ממש לא.
אני פשוט כל כך נהנית מהשלב הזה בחיי שיש בו כל כך הרבה חופש ואפשרויות.
כשאני מביטה במראה וניבטת בבבואה אישה עם קימטוטים ושיער מכסיף, אני יודעת בהוויה הפנימית והעמוקה שלי, שאני אוהבת אותה, את הניבטת.
אז זהו, שכשתהיי קצת פחות שיפוטית, עם יכולת קבלה למי שאת היום, יהיה לך הרבה יותר קל. הלחץ הזה מ'איך תצאי בתמונה?' מתבטא בנוקשות הגוף והמבע.
בעבודתי בסטודיו, אני דואגת שהמצולמת תרגיש שהיא בשליטה על מה שקורה. היא חלק פעיל במפגש וככזה היא יוצרת בעצמה את המקום הנינוח.
כמו כן אני מייצרת סיטואציות בהן המצולמת מגיעה למצבים של רגיעה, של קבלה. כשהיא נינוחה יותר, הנוקשות מתפוגגת, העינים מתחילות לתת ביטוי לאני האמיתי.
תפקידי, לתת ביטוי ויזואלי למקומות החזקים שלך. כשתאהבי את שתראי, נקודת ההתייחסות שלך תשתנה. את תהפכי להיות מקור ההשוואה לעצמך ולא שום מודל נעורים.
כשהתלבשת הבוקר הפרפרים זזו לך בבטן,
היום את חוגגת את עצמך!
מי שאת ואיך שאת ומה שלקחת מהדרך שלך.
למעשה כבר מאתמול יש לך פרפרים
מהרגע שהתחלת לאסוף את פריטי הלבוש המחמיאים,
שילוו את סט הצילומים החדש שלך.
את מגיעה אליי לסטודיו ל- 3 שעות פרטיות,
בהן את עומדת לפגוש אותך מחדש.
את עומדת לראות את עצמך בעיניים חדשות,
וכשהעיניים יראו, משהו בתוכך יסכים לחיות יותר.
זו המתנה היפה ביותר שאת יכולה להעניק לעצמך!
בואי.
צילום נשים עבורי הוא חוויה מיוחדת, זה ללוות אישה ברגעיה עם עצמה, רגעים של גילוי היופי, של שחרור והנאה, וגם רגעים של מבוכה.
מפגש 'אישי-נשי' הוא מפגש שמבוסס על הקשבה אקטיבית. נקודת המוצא שלי היא, כי האישה שמולי חזקה וחכמה כפי שהיא, תמיד יש לי מה ללמוד ממנה על עצמי דרך סיפור חייה. אני כאן כדי להעביר בצורה חזותית (ויזואלית) את הכוחות, הניסיון והיופי שלה.
אני מאמינה כי היא מכירה את עצמה יותר טוב מכל אחד אחר. אני כאן כדי לאפשר לה לספר את הסיפור שלה ללא שיפוטיות ,באהבה, הערכה ופרגון אמתי.
לאחר שיחת היכרות על קפה ועוגה, אנחנו עולות לסטודיו ומצלמות אותה דרך החזקות , הנינוחות שהיא מקרינה והניסיון שלא יסולא בפז שמגיע אתה לצילומים. המצולמת פעילה בתהליך הצילום, הדיאלוג ביננו רצוף, אני קשובה לרצונות, לצרכים שעולים, לקשיים ולהתרגשויות שיכולות לפקוד אותה כשהיא רואה את עצמה משתקפת מתוך המצלמה וחווה את עצמה אחרת.
במהלך הצילום אני מפעילה שיטות שונות בהתאם למצולמת. יש מצולמת ששימוש בקלפי השלכה יעזרו לה להירגע, לאחרת מוזיקה קצבית, לשלישית שימוש במצלמה ולאחרת דמיון מודרך. יש מצולמות שצריכות שקט והתכנסות לתוך עצמן.
צילום 'אישי-נשי' הוא תהליך דינאמי שיש לאישה חלק פעיל ושליטה על הנעשה.
התוצר של התהליך הוא אלבום תמונות, של מאות תמונות שהאישה מקבלת בהקטנה ומתוכם בוחרת מספר תמונות ( תלוי בסשן שהיא בוחרת) שמעובדות במקצועיות. בנוסף המצולמת מקבלת סרטון קצר הערוך מהתמונות שצולמו.
אני נותנת אחריות מלאה על עבודתי.
כצלמת מתחילה בסוף שנות ה-80, התקשיתי להתמודד עם האלמנט הטכני של עולם הצילום. הגעתי ללימודי הצילום לאחר שסיימתי תואר ראשון באמנות באוניברסיטת חיפה. ידעתי שהמצלמה היא הכלי המדויק בשבילי, שדרכו אני מבטאת רגשות ואג’נדות חברתיות ופוליטיות. יחד עם זאת לא התחברתי לצד הטכני (המאד חשוב) בעולם הצילום. בנוסף, סבלתי מהזעת יתר קשה בידיי, שטפטפו כל הזמן, מה שהקשה על שמירת הדיוק ו’הניקיון’ בעבודה עם פילם. למדתי להשתמש בחיסרון שלי ולהפוך אותו ליתרון. עברתי לעבוד עם מצלמות מפלסטיק, קופסאות נס קפה שהפכו לקמרה אובסקורה, טיפלתי בנייר ההדפסה בטכניקות יצירתיות, שרפתי נגטיבים, עבדתי עם ניירות הדפסה שפג תוקפם והעדפתי כאלה שהיו ממש פגומים (עם פטריות). בעוד מסביבי חבריי ללימודים התגאו במצלמות והעדשות החדישות שרכשו אני נהניתי מהחקר של התהליך תוך התבוננות פנימה והאמצעים שלי ‘הלכו אחורה’. מקור ההשראה שלי הייתה ועודנה צלמת הפורטרטים האנגלייה, ג’וליה מרגרט קמרון, אשר החלה לצלם בשנות השישים של המאה ה – 19, בגיל 49, ולמשך 12 שנה בלבד, אישה שהקדימה את זמנה.
היא נחשבת לפורצת דרך של אותה תקופה, אבל אז נחשבה לתימהונית. היא הייתה הראשונה שיצאה מגבולות הצילום הרשמי, סתמי, נטול אופי צילומי ואנושי. צילומיה משלבים מציאות ואידאל. קמרון שאפה לתפוס ולשמר יופי. כך היא כותבת-” השתוקקתי לתפוס את כל היופי שבא לפני עד שכמיהתי תסופק” (ציטוט נלקח מהאוטוביוגרפיה של קמרון, שלא ראתה אור: Annals of My Glass House.)
הטכניקה המסורבלת ביותר בשיטת הקלוטייפ גרמה לה להיות מאותגרת טכנית. בטכניקה זו המצולמים נדרשו לשבת בצורה קפואה למשך זמן ממושך ולכן חלק מהתמונות יצאו מחדות מרוככת או בטשטוש. קמרון אהבה את האפקט שנוצר מהטשטוש. גם השריטות שנוצרו על הנגטיבים מצאו חן בעיניה. היא בחרה לעבוד עם האפקטים האלו והפכה אותם לחלק מהיצירות שלה. למרות שהצילומים שלה היו חסרי חדות והם לא היו נורמליים לאותה תקופה, הם יצרו רגשות ורוחניות של הדמות המצולמת.
מרגרט ידעה כבר אז, שצילום פורטרט חייב להעביר את רוח האדם המצולם, באמצעות כלים צילומיים כגון מבט, אור, זווית, חיתוך, כלים שמביאים לידי ביטוי את אישיות המצולם ואת עמדת הצלם.
בגיל 49 (כמו קמרון! מדהים), פתחתי סטודיו לצילום פורטרטים נשיים. כצלמת אני חוקרת באמצעות דיאלוג, הקשבה ומבט דרך המצלמה את יופייה של המצולמת ומנסה לאפיין את ייחודה ועוצמותיה. לתת ביטוי ויזואלי לניסיון ולחוכמת החיים.
כצלמת אני חוקרת באמצעות דיאלוג, הקשבה ומבט דרך המצלמה את אישיותו של המצולם ומנסה לאפיין את ייחודו ועוצמותיו.
התהליך דומה הן בצילום עסקי בו אני מייצרת דימוי שתפקידו למגנט לקוחות לאיש/ת העסקים והן בעבודה תהליכית בצילום נשים בוגרות, שם אני נותנת ביטוי ויזואלי לניסיון ולחוכמת החיים שנשים אלו מביאות איתן. לתת להן במה, מקום וכבוד בתרבות שמעריצה נעורים.
פוטותראפיה היא תרפיה באמצעות צילום, והיא משתייכת לטיפול באומנויות. אנשים מתחום הטיפול והחינוך עושים שימוש בכלי הצילום בעבודתם עם יחידים וקבוצות. מטרתה של הפוטותראפיה היא להפוך את הצילום לכלי, שבאמצעותו ניתן לעקוף את חומות ההגנה של המטופל ולייצר עמו תקשורת בלתי מילולית תוך הגברת תחושת השליטה שלו. התהליך מאפשר ראייה פשוטה וישירה מעבר לדימויים שיש לאדם על עצמו. באמצעות הצילומים והתמונות מתאפשר למצולם לראות את רב המימדיות שבו, המורכבות והפשטות, ובעצם לראות את עצמו ואת הזולת באופן שלם יותר.
כאשר אדם יוצר תמונה הוא למעשה יוצר מציאות. במידה מסוימת הוא מציג אותה כפי שהיא ניבטת מעיניו, הוא מבנה אותה מחדש בטכניקות צילום, ואף מכונן מציאות או ממציא אותה כאשר הוא מביים צילום. צלמים כמו גם מטופלים משליכים את עולמם הפנימי על הצילום. הייחוד של תרפיה באמצעות צילום להבדיל מצילום רגיל, הוא השיח שהמטפל-מטופל מנהלים סביב הצילום. המטופל יכול דרך הצילום לשוחח על קשיים שחש, לשתף את המטפל בנושאים מורכבים, ואף להבין על עצמו דברים שלא הבין לפני כן. למעשה, ניתן לומר במידת מה שהצילום מאחד את המודע והלא מודע של המטופל, כשהמודע היא מה שהוא ידע על הצילום כשהחליט לכוונו באופן מסוים, והלא מודע זה כל מה שהוא לומד לאחר אקט הצילום.
רובנו רוצים להרגיש יצירתיים, אהובים ואוהבים, בעלי פניות לנעשה סביבנו. למרות רצון כנה זה חשים כבולים, בלתי ממומשים ומלאי ביקורת ושיפוטים כלפי עצמנו והסביבה, וכך אנו נאטמים להתבוננות ולקורה סביבנו. ההתבוננות מאפשרת לנו להשתחרר מתחושות אלו, לראות אחרת, לראות צלול יותר.
המצלמה משקפת ולמעשה מציגה אחדות בין החוץ לפנים, כאשר אנו טרודים במשהו, זה ניבט בפנינו ומשתקף בגופינו. וכאשר ישנה הרפייה ולו לרגע קט, מהמאבק להיות מה שאנו לא, וההתעסקות העצמית פוחתת, אז הפשטות, היופי והאור שישנם תמיד- נגלים. בעצמנו ובאחרים.
