ביתי חגגה שנת מצווה ומצאתי זאת כהזדמנות נהדרת לעבור סשן צילומי אם ובת. החוויה היתה כיפית וזכיתי לתמונות מקסימות עם ביתי. כשהתבוננתי בתמונות הייתה שמחה וצחוק, אך נעדר בהם העומק. נפתח בי התאבון, רציתי שמישהו יצליח לתרגם עבורי את האופן שבו אני חווה את עצמי באופן ויזואלי. הלכתי לצלמים נוספים ואחד מהם היה קרוב מאד. אך עדיין היה חסר לי ה'פונקטום', אותה דקירה שעושה את הצילום לכל כך אישי ומרגש.
הבנתי שמצאתי לי ייעוד ובחרתי להעצים נשים בוגרות, על ניסיון חייהם, חוכמתן ויופיין באמצעות המצלמה. שמתי לי למטרה לתת לנשים את המבט המעצים והאוהב שהן כל כך רוצות לראות בעצמן. מדוע נשים? משום שאני דוברת את השפה באופן 'שוטף' ומכירה את הקודים עליהם מושתתת החשיבה הנשית. אני אוהבת לבלות עם נשים, חושבת נשית, מבינה את ההוויה הזו מתוך הביציות. בתפישתי, אני עוזרת להביא לידי ביטוי נפש של אדם אחר. העיסוק בצילום הוא לא העניין הוא רק הכלי, המפגש של האישה עם עצמה הוא העניין.
התפקיד שלי הוא למקסם את המפגש של האישה עם עצמה ולבדוק שהוא במידה המותאמת אליה. כדי שאישה תחווה את עצמה בעוצמה היא לא צריכה אפקטים, נהפוך הוא, מינימום רעשים, תאורה פשוטה ומחמיאה ועיסוק בעיקר -מבע! היא רוצה לראות את מבע עיניה, את הכנות שיוצאת מהדימוי. אותנטיות, כבר אמרתי? תמיד מרגש. הקסם קורה בין האלמנטים בצילום, בין המבט לחיתוך, בין המבע למסגרת.
הצילום מחבר את האישה לעולם הפנימי שלה, לסיפור שהיא רוצה לספר על עצמה, לחלום שהיא רוצה להפריח לעולם. הצילום מאפשר לה לחוות את עצמה כמו ששכחה מזמן. לצילום תפקיד מרפא ביצירת הדימוי העצמי של אישה, שמאותגרת במפגש עם סימני הזמן . נשים מתחברות לתשוקות שלהן, לילדה שבתוכן, לשמחת החיים שכבתה, לצחוק הפרוע, לדמעה של התרגשות ממפגש מחודש עם מה שהיא רוצה לראות.
הנשים הללו שמגיעות אליי הן שליחותיו של היקום, שמפגישות אותי עם יכולות, חוויות, תובנות שעלי ללמוד. לכל אחת מהן מקום בליבי ואני מוקירה לה על שבחרה בי כסטודנטית של החיים.
ואני?
"ואני תפקידי לנגב לך את הדמעות",
לאפשר לאישה להתרגש מעצמה.
זו המתנה שקיבלתי לחיי.
אני מודה עליה בכל מאודי.